אנחנו מתקרבים ליום השנה השני לשבעה באוקטובר ושלוש שנים לבחירות האסוניות שהביאו עלינו את המופקרים שהפקירו אותנו והביאו עלינו את ההפיכה המשפטית-משטרית שלא הלכה לשום מקום - וכאילו לא עברה דקה. וזו גם התחושה בפודקאסט, עם האורחים הקבועים שלו, כמו פרופ' אבי שגיא, שחזר לשיחה ראשונה אחרי פגרת קיץ של שלושה חודשים. קשה לעקוב אחרי תוכן כל השיחות שכבר קיימנו בפלטפורמה הזו, אבל תחושת המארח היא שהתשישות, העייפות, החידלון ואולי גם הדיסטופיה הולכים ומשתלטים על כל מי שהם אנחנו, המשפחות שלנו, יקירינו, מעגלי החברים שלנו (לפחות חלקם). הפוליטי השתלט על האישי, הנקמה גוברת על התבונה, פולחן המוות גובר על קדושת החיים, חייו ורווחתו של היחיד נהפכו לאסקופה נדרסת וזרמים שלמים בחברה הישראלית - עצומים בהיקפם - מוכנים להרוג ולהיהרג לנצח נצחים. ולמרות הכל, כמו תמיד, האורח נשאר בדעתו שהתקווה תמות אחרונה והמארח התעקש על שלו: יש סיכוי מצוין שכולנו נמות לפניה