במרכז המחזה המופתי של ארתור מילר, "כולם היו בניי", עומד ג'ו קלר – תעשיין אמריקאי מצליח ואיש משפחה אהוב, ש(כמובן) מסתיר סוד נורא.
במלחמת העולם השנייה, המפעל שלו סיפק ביודעין חלקי מנוע פגומים לחיל האוויר, מה שהוביל למותם הישיר של 21 טייסים. בעוד שותפו נרקב בכלא, ג'ו הצליח לטייח את חלקו, להפיל את האשמה על אחרים ולהמשיך לעשות עסקים כרגיל והכל תחת הצידוק של "דאגה למשפחה". אבל כשהעבר מסרב להישאר קבור, המחיר שמשלמת משפחת קלר הופך לטרגדיה בלתי נמנעת.

אז כיצד מנגנונים של הונאה עצמית מאפשרים לאנשים נורמטיביים להצדיק פשעים נוראיים? ומי באמת האשם המוסרי הגדול יותר – זה שביצע את הפשע, או אלו שידעו ושתקו?

וגם:
הפער שבין חוק לאתיקה: הדיון הסוער סביב "הקוד האתי" של פרופ' אסא כשר – האם פוליטיקאי או איש ציבור ששילם את חובו לחברה (חוקית) ראוי לחזור להנהגה (מוסרית)?

תרבות הטיוח: כיצד ההצדקה של "כולם עושים את זה" (או "כולם חותכים בפקק") הופכת למדרון חלקלק שסופו אסון.

הצטרפו אלינו לעונה השנייה!