“יש לי אבקת קסם, אני מפזרת אותה ומיד הכל משתנה.” כמה היינו רוצים שזה יעבוד ככה. שההתמכרות תיעלם ברגע, שהכאב יתפוגג, שהדרך החדשה תיפתח בקלות וללא מכשולים. אבל המציאות רחוקה מכך. המאבק בהתמכרות הוא לא קסם, ולא החלטה אחת שמסיימת הכל – אלא מאבק יומיומי, לעיתים אפילו רגע־רגע, בין הרצון לחיות לבין יצר ההרס העצמי שמושך שוב ושוב אל השימוש. בפרק הזה אני נותנת מקום לקול שלא תמיד נשמע – קולו של מי שנמצא באמצע. לא סוף הדרך, לא ניצחון מוחלט, אלא החיים עצמם בתוך שדה הקרב הזה: תקווה מול ייאוש, החלטה מול שבירה, אמונה מול חוסר אונים. שי, מכור מתמודד, חי את המאבק הזה יום־יום. בכנות ובאומץ הוא משתף על ילדות של “ילד מפתח”, על טראומה מהשירות הקרבי ואובדן אח, על שנים של שימוש והסתרה, ועל ניסיונות להפסיק – ולחזור. “קרב יריות – אין יום שאני לא מתחמק מכדור ויורה כדור. אין רגע שאני לא רוצה להיות בשימוש. לא רוצה לאכזב, להרוס את הגמילה, ועדיין רוצה להשתמש.” הוא מספר גם על האישה שנלחמת לצידו – האדם הראשון שמאמין ורואה אותו. על איך המאבק משפיע עליה, על חיי המשפחה, וגם על הלמידה האיטית – דרך טיפול, דרך טעויות, דרך מאבקים – להיות נוכח, לשתף, ולנסות שוב. זהו פרק על הצד הפחות מדובר של ההחלמה מהתמכרות – על המאבק המתמשך באמצע הדרך, על המחיר הנפשי והמשפחתי, אבל גם על הניצוץ הקטן של התקווה שעדיין נאחז בחיים. והמאבק עדיין נוכח. וגם התקווה. לתגובות, שאלות ונושאים שעליהם תרצו שאדבר כאן, או אם אתם מעוניינים להתארח בפודקאסט ולספר את הסיפור שלכם, מוזמנים לפנות אליי לוואטסאפ שמספרו: 052-9458887.