בערב שבת, בספונטניות, ימים ספורים אחרי מסע כומתה ויומיים לפני כניסה לעזה, פתחנו בני הכתום ואני מיקרופון. זה היה מפתיע מאוד.

אמר לי: בואי נדבר על צבא

אמרתי לו: אצלי מדברים על גירושים

בסוף דיברנו על שניהם.

דיברנו על השירות כלוחם מתחיל ועל פחדים

נזכרנו בשיחה בה הודענו לו ולאחים שלו על הפרידה

דיברנו על הנורמליות שבגירושים בדור שלהם, ועל ההבדל בינו כילד להורים גרושים בתקופה בה זה נורמטיבי, לביני כילדה להורים גרושים בתקופה בה זה היה ביג דיל.

לביא כמו לביא נע לאורך השיחה בין ציניות וכהות חושים (לכאורה) לבין כנות רדיקלית ומבט מיושר לאמת.

ממליצה לכם להקשיב גם לפרק מספר 10 עם הרן הבן השני שלי. פרק שונה מזה ב180 מעלות, שמראה שני נקודות מבט של שני צעירים שחוו מציאות דומה ומתבוננים עליה אחרת לגמרי.