"אני לא בוחרת על מה אני באה לכתוב, אין לי שום אג'נדה. מבחינתי להיות חרצית בצל מנוף זאת לגמרי מטאפורה".
המשוררת מאיה ויינברג מספרת על אהבתה לחיות, נקודות הדמיון שבין בני האדם לצמחים, הבוקר כזמן פואטי והשיר שנכתב, או לא, ומחכה לרגע הנכון.
אות הפתיחה: Ramzailech – TARRAS