"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב. הקיץ הזה את הולכת לים עם בגד ים".
ככה, פשוט, ישיר, מיה דגן מגדלת דור של ילדות פמיניסטיות.
אבל היא לא לא התכוונה להיות אקטיביסטית.
כשהיא פתחה טיקטוק והתחילה לעשות שטויות, הגיבו על הגוף שלה והיא התייחסה לתגובות האלה.
כשהיא התחילה לצבור פופולאריות כבר אי אפשר היה להתעלם מהפיל שבחדר - מיה דגן, השתוטניקית, נהייתה לאקטיביסטית, בין אם היא רוצה בכך ובין אם לא.
בטיקטוק שלה נחים זה לצד זה רעיונות פמיניסטיים רדיקליים וביקורות על סרטוני סידור ונקיון. למי מכם שבטיקטוק, בטח השילוב הזה לא נראה מוזר.
הטיקטוק מאפשר בליל של מורכבויות, שבהן מיה דגן יודעת לשלוט ולהפוך אותן לחומר קורע, חד, מרגש, מעצים ומלמד.
את מיה ביקשתי לשאול על איך לעזאזל היא מצליחה להפוך את הפמיניזם לכל כך נגיש ואפקטיבי, והתשובה שלה תיקנה לי את השאלה. אי אפשר לעשות "הסברה", אפשר לדבר על מה שמפריע לך, על הרגשות שלך, להתחבר ללב שלך וככה להתחבר ללב של מי שרואה אותך.