פוריםםםם
כולה 24 שעות וכמה ציפיות יש לנו ממנו!! (וביננו? זה גם לפחות שבוע של הכנות מקדימות עמוסות רעש, לחץ וביצועים שנופלים בדרך כלל על אימהות חח) יום אחד שנכנסים אליו ים של דברים והכי מאתגר לי אישית כל שנה? הרצון הטוב והמורכב הזה להחזיק חומר ורוח ביחד.
 אנחנו יודעות שהוא יום גדול לתפילה, מהדהד לנו ש״כל הפושט יד נותנים לו״ (לגמרי במשמעות של תפילה מול הבורא) אבל איך מחברים בין יום של עשיה לרגע של נוכחית לתפילה? ופרקטית - עושים את זה ביום דחוס שכזה?
אז אמנם פורים כבר היה ואיכשהו הפרק הזה עולה לכאן אחרי (ומלמד אותי שיעור באמונה על זמן מדויק לכל דבר) אבל הוא רלוונטי לכל יום בחיים הנשיים העמוסים שלנו.
כי השנה הדהד לי בערב פורים המושג ״לפשוט יד״ ומצאתי את עצמי הופכת בו ומתאמנת עליו ומגלה שהוא לא רק פותר לי את הקושי להתפלל בתוך העומס - הוא גם מכניס לי רוגע, שקט, חיבור והרבה ישועות עוד לפני שפורים בכלל התחיל.
בעיני? לפשוט יד זה סוג של תפקיד אולי אפילו מקצוע;) ואחרי שהרגשתי שהוא מאמן אותי לפשוט מעצמי תדמית ולמצוא מהות חדשה - התחשק לי לשתף אתכן באיך מתאמנים על ׳המקצוע׳ השווה הזה מול בורא עולם בפורים, בכל חג, בכל יום כדי שגם אתן תרגישו מוצפות בישועות קטנות וגדולות והוא יכניס אתכן לכל יום בשנה עם מהות שמרגישה מדויקת לימים אלו ויש לה כח לחולל ברכה וטוב.
המשך שמחה אמיתית תמיד ושנזכה להרגיש את השמחה של החיבור הטבעי והפשוט שלנו לבורא!
שושי