ביער רחוק וסבוך הייתה ציפור בשם נעמי, שהייתה ידועה כאחת הציפורים המהירות והזריזות ביותר.
היא הייתה עפה בין העצים כמו הרוח וכולם העריצו את יכולתה לעוף מבלי להתעייף.
כל בוקר, כשהשמש זרחה, הייתה נעמי מתעוררת, פורשת את כנפיה ופוצחת בציוץ שמח שהפיג את השקט ביער.
אבל יום אחד, כשנעמי התעוררה משהו היה שונה.
היא פרשה את כנפיה כמו תמיד, אך הפעם, כאשר ניסתה להמריא, היא הרגישה כאילו משהו עוצר אותה.
היא ניסתה שוב ושוב, אך לא הצליחה לעוף.
כאילו כל הכוח שהיה לה בכנפיים נעלם בבת אחת.
תחושת חוסר האונים שהציפה אותה לא הייתה קלה.
נעמי לא ידעה מה לעשות.