מפיצול בסיסי - לפיצול מורכב. 

נגמרה ההקדמה. עכשיו אנחנו צוללים פנימה, אל תוך התהום של הפיצול. ביססנו כמה דברים בפרקים הקודמים, ובעיקר אמרנו שיש דברים בחיים האלו, שמפצלים את האדם לשני חלקים, חיצוני ופנימי. עכשיו הוא כבר לא אחד אלא שתיים. אבל מה זה אומר? וחשוב מכך - איך זה מרגיש?

פעמים רבות מה שהתחיל בתור איזהשהו פיצול בסיסי בחלק מהאישיות של האדם הופך למאפיין המגדיר שלו. לאט לאט (או מהר מהר) הוא גדל ונעשה מורכב. כך האני הפנימי הופך לחלל ריק, למשהו שלא בא במגע עם העולם בכלל; והאני החיצוני הופך למשהו חסר חיים, למסיכה או שריון. בפרק הזה נכיר את שני החלקים, ואספר לכן קצת עליי שוב, ועל איך שזה הרגיש לחיות באופן הזה.

בפרק אני עונה לעצמי על כל מיני שאלות שעצמי שמע מאנשים שלמדו אצלי את הגות לאינג לאורך 13 השנים האחרונות. למשל: האם לא כולם מפוצלים בעצם? מה זה האני הפנימי - האם זה האני האמיתי של האדם? ולמה אותו "אני" הוא לא פורץ החוצה מבעד לחומת האני החיצוני?

הפרק היה חשוב לכן? שלחו לי הודעה בפייסבוק או כתבו לי מייל. כמו כן, אודה לכן מאוד אם תוכלו לתמוך בי בכמה שקלים בפטראון שלי. תודה רבה!

תודות: יהב ארז, עידן גלברד, ד"ר רננה שטנגר אלרן, עדן גרבר, שחר דואק, נגה הורביץ, איתי זיו ואולה קרבצ'נקו. 

ביבליוגרפיה:

Beveridge, A. (2011). Portrait of the Psychiatrist as a Young Man: The Early Writing and Work of RD Laing, 1927-1960. OUP Oxford.

ויניקוט, ד. (1952). פסיכוזות והטיפול בילד. בתוך ברמן ע' (עורכת), הפסיכולוגה של השגעון (עמ' 91-105). תל אביב: עם עובד.

(שיר לשמיעה עם הפרק: Burial - Archangel)