הפרק עוסק במפגש המורכב בין אבחנות רפואיות לבין החיים עצמם. הוא בוחן מה קורה כשההגדרה אמורה לעשות סדר – אבל בפועל לא תמיד מצליחה להכיל את האדם שמאחוריה.
הפרק נוגע ברגישות, תפקוד, קשרים חברתיים, והדרך שבה מערכות חינוך וחברה מנסות “להכניס למסגרת” מציאות אנושית הרבה יותר רחבה.
זהו פרק על התמודדות יומיומית עם ציפיות, על למידה להסתכל על יכולות ולא רק על מגבלות, ועל הבחירה לא לתת לאבחנה להפוך לזהות. הוא מזמין לחשוב מחדש על מושגים כמו נורמליות, הצלחה ושייכות – ועל האחריות שלנו כחברה לראות אנשים כפי שהם, לא כפי שנוח לנו להגדיר אותם.