קיים רוע בעולם, ולמרות שלפעמים קשה לראות זאת, גם לרוע יש תפקיד. הרוע בא לסייע לנו לחזק את הטוב שבנו. לעיתים, לאחר תקופה בה התרחקתנו מהטוב שבנו והלכנו שולל אחר רוע של אחרים, של משפיעים, בא הרוע המוחלט כדי להשיב אותנו הביתה, אל ליבנו הטוב ששכחנו, גם במחיר יקר ביותר. 

גם במצבים הקשים ביותר מתאפשר לנו לא להיכנס למלכודות שהרוע מנסה לטמון, לא להיגרר אחרי הצורך הבוער בנו להרגיע את עצמנו באמצעות ידיעות, עדכונים והבנת המצב. לא לטמא את עינינו במראות זוועה.

בכוחנו לפתוח את השער פנימה, כאשר בחוץ הכל נדמה כחסום ושבור.

מילדות התרגלנו ללכת בשביל מוכר שנתן לנו אשליה של יציבות, ועכשיו האדמה רועדת וכל אזעקות הנפש מופעלות.

דווקא עכשיו, דווקא בזמן זעקתה של הנפש, עלינו להיכנס פנימה ולא לנסות לצאת החוצה.

לבדוק מה יכולים לעשות כעת בכוחנו, לסייע לזולת, לחבק את הקרובים לנו, להיות בתנועה בונה של נתינה. 

ויחד עם זה, לא להתכחש למה שעולה בנו מבפנים. כעס, עצב, רצון לנקמה- כולם טבעיים ועולים לתיקוננו. עלינו רק להיזהר לא להפריז בעיסוק בהם. לא לתת לרגש הסוער והנסער להשתלט על המערכת. לאפשר לו לשבת מסביב לשולחן, אבל לא לתת מקום בראש השולחן ולקבל עבורנו את ההחלטות.

דווקא בזמני חרדה קיומיים, כשאנחנו צועדים בתוך הערפל, זו שעת רצון להסכים ללכת מהמוכר ללא ידוע, בזה הרגע. באור שנשמתנו משגרת עבורנו מבפנים.

לעבור מתודעת לקיחה לתודעת נתינה. למצוא מה אנחנו יכולים להוסיף עכשיו, במה אנחנו יכולים להשתתף ולהביא תועלת. מה המתנה שלנו לעולם.

לא לחטט בגורמי עבר שהביאו למצב ולא לשוטט בתרחישי עתיד שעלולים לדרדר את המצב, לא זה ולא זה מועילים עכשיו.

לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים. אך בכל זמן ועת אנחנו נקראים לבדוק את כיוון תנועתנו: לוקחים או נותנים?

גם בעת מלחמה, זו הזדמנות לנתינה, להשתתפות והוספה. בתנועה חלקית שמותאמת בדיוק בשבילנו.