סיפורו של רס"ן (מיל') אליאב עמרם אביטבול ז"ל, סמ"פ בחטיבה 228 ("חטיבת הנח"ל הצפונית"), אשר נפל כשהוביל את חייליו בקרב גבורה בדרום לבנון, בשבת בראשית תשפ"ה.

בכאב וגעגוע, מספרת אשתו טל, על זוגיות מדהימה ואהבה גדולה שהייתה קצרה מדי, על קפה זוגי יומי קבוע עם שיחות עומק על חינוך הילדים ותוכניות לעתיד, על הבית שאליאב המהנדס תיכנן והיא ממשיכה לגור בו ולגדל את ארבעת ילדיהם ועל הטוב שהפיץ לכל עבר בפשטות ובטבעיות. כל כך טבעית ושגרתית הייתה הפצת האור והטוב אצל אליאב, כל כך אמיתית הייתה הנתינה שלו ללא תמורה, עד שטל אפילו לא הזכירה בשיחה, שאליאב תרם כליה, מתוך מחשבה על מה עוד ניתן לתרום ואיזו עוד שליחות הוא צריך למלא כאן.

לצד הקושי, והרבה בזכות תמיכה גדולה של הקהילה, החברות והמשפחה, בוחרת טל להמשיך את משימת חייו של אליאב, משימת חייהם - לחנך את ילדיהם לאותם הערכים והמורשת של אליאב.