"לאחר זמן מסוים משתרר שקט, הכול מלא עשן, האוזניים חרשות. עמדנו כשישה חיילים בצד של הקשר מסתכלים אחד על השני, ואז נשמעה קריאה מבחוץ 'היי חברה צאו החוצה', אני צועק בחזרה 'מי אתה? מה אתה עושה בחוץ?' בתשובה הוא אומר 'נכנענו והמצרים מבינים שאתם בפנים ואם לא תצאו יהרגו את כולם'."
יגאל כוחלאני נושא עימו כבר 50 שנה את הצלקות הנפשיות מהכלא המצרי ומהשירות הארוך בסיני עוד לפני שפרצה המלחמה.
כיום הוא מכהן כיו"ר עמותת "ערים בלילה" - עמותת חיילי צה"ל שהיו בשבי האויב, עמותה שפועלת במישורים רבים למען פדויי השבי. יש לו טענות רבות לממסד ולמשרד הביטחון באשר לטיפול בשבויים לאורך השנים.
על החקירה לאחר ששוחרר מהכלא המצרי הוא מספר: "כאשר התחלתי לדבר על המצב לפני המלחמה ועל האדישות הצבאית, חוסר הרצון של הפיקוד לקבל את הדיווחים שלנו על התעצמות המצרים מולנו, על ההזנחה של המעוז, על חוסר ציוד לחימה ועוד, הם לא הסכימו לשמוע - זה לא עניין אותם, הראש שלהם היה במידע שהיה לי והייתי יכול למסור למצרים".
יגאל כתב מעין יומן המגולל את מה שעבר עליו במעוז "מצמד", בכלא המצרי כשבוי וגם לאחר השחרור במתקני השב"כ. הוא שלח אותו אלי והסכים שאספר בקולי את מה שעברו הוא וחבריו במהלך התקופה הזו.