מוטי גלעם הוא עובד סוציאלי-קליני, מטפל משפחתי שמאחוריו שנים רבות כקב"נ בצבא. עד השבעה באוקטובר הוא חיי חיים בקצב גבוה עם קליניקה משלו, ניהל חיי משפחה עם אישתו ושלושת ילדיהם, יצא לעיתים למסעות עיבוד עם לוחמים, העביר הרצאות ובעיקר עשה המון חיבורים וקשרים עם אנשים. בשישה באוקטובר טס לפולין יחד עם עוד עמיתים למקצוע כדי להעביר לנשות חינוך מאוקראינה סדנה על טראומה וחוסן, עקב מה שאותן נשים עברו במלחמה עם רוסיה. בשבת הארורה הוא חווה את האסון הלאומי מרחוק. מאז הוא בעשיה בלתי פוסקת בעזרה וטיפולים במרחבי מרפא בארץ ובחו"ל, מלווה משפחות שכולות וניצולי "נובה": "הייתי כבר שמונה פעמים ביער הסודי בקפריסין, נהייתי מכור לשכול, נזקקתי בעצמי לטיפול, שמעתי סיפורים מזעזעים, אמרתי לכל דבר כן ויצאתי לטפל". אם לא חסרו לו דאגות אז גם ילדיו הפרטיים נקראו למערכה - בנו הבכור שהיה באותו זמן בטיול בתאילנד עלה על מטוס וחזר ישר ליחידה המובחרת שבה שירת ובתו שהיא קמב"צית בצבא גם היתה בכל האקשן של המלחמה ועכשיו היא משרתת בצפון במקומות לא מאוד בטוחים. הוא מעיד על עצמו שהוא משלם מחירים לא מבוטלים בעקבות השגרה הנוכחית שלו: "ביטלתי לחברים מפגשים שונים שקבענו, אני נמצא הרבה פחות בבית וגם כאשר אני נמצא אני הרבה פחות סבלני ונעים לסביבה". בשיחה שלנו שמנו דגש על תפקיד המטפל ומה קורה לו כאשר גם הוא עצמו חווה טראומה לאומית וכיצד ניתן לצמוח ממנה: "ביום יום הטיפול זו המהות שלי מתוך אמונה באדם ובכוחות של האנשים, אבל מאז אותה שבת זה אחרת. חשוב מאוד שאנשים שמטפלים בטראומה יהיו מוסמכים לכך. עולם הטיפול בעצמו השתנה מאוד מאז אותה שבת, ממש הגדרנו את עצמנו מחדש, הדיבור בעולם שלנו הוא מעבר לטיפולים קבוצתיים, מערכתיים יותר". כאשר הוא מתייחס לעתיד מוטי אומר: "מה שאנחנו זקוקים כמדינה זו תקווה. כרגע רוב האנשים בחוויה של יאוש, בלי להיכנס לפוליטיקה, הרבה אנשים לא רואים שיש הנהגה למדינה וזה מחמיר מאוד את המצב הנפשי. אין לי ספק שהשנים 2024, 2025 יהיו קשות לכולנו ורק אחרי שתיגמר המלחמה וקצת נתרחק ממנה ונראה את החטופים חוזרים ואת המפונים חוזרים למקומות שמשתקמים, נוכל לשוב לשגרה כלשהי ולפתור גם את הקונפליקט הפנימי שיש במדינה. אני מאמין שזה יקרה".