לפני כשלושה חודשים חזרה גולשת הרוח שרון קנטור מהמשחקים האולימפיים בפריז עם מדלית כסף על הצוואר ועם הרבה מאוד גאווה! אבל הדרך לשם לא היתה פשוטה בכלל. בשיחה כנה, ישירה וצנועה כדרכה, היא מספרת על כך שבתיכון היה לה מסלול משל עצמה: "עשיתי הסכם עם המורים שלי שלא אגיע לשיעורים ולמבחנים, אבל שבבגרות אצליח להוציא את הציון הנדרש. המורים האמינו בי ואני הרגשתי מחויבות לדבר הזה". אחר כך כאשר עמדה לפני גיוס היתה לה התלבטות קשה ואמיתית האם להיות ספורטאית מצטיינת או ללכת לשירות רגיל: "הרגשתי שהתרומה שלי בתור ספורטאית היא לא בהכרח גדולה יותר מאשר לשרת בתור לוחמת. יש בהחלטה הזו משהו שאתה חושב על עצמך ולא על הכלל, אבל אחותי הגדולה עזרה לי בהתלבטות וזה הרגע שהבנתי את המשמעות והמחויבות של בחירה בשייט כמקצוע וקריירה ארוכת שנים". היא מדגישה שהיא מאוד מודעת להשקעה שלה: "אני לא רואה את ההשקעה שלי כהקרבה או כויתור, זה עניין של בחירות. אני נהנית להשקיע במה שאני עושה". הגולשת בת ה 20 בכלל לא חשבה שתייצג את המדינה באולימפיאדת פריז: "המטרה שלי היתה בכלל לייצג את המדינה באולימפיאדת לוס אנג'לס 2028. בהתחלה לא האמנתי בעצמי, ההישגים דווקא גרמו לי ללחץ גדול וזה השפיע. הייתי בהרבה פגישות עם המאמן המנטלי שלי והדבר הכי חשוב שהוא אמר זה שביטחון עצמי הולך ונעלם אבל הכלי הכי חשוב זה אמונה עצמית". כנראה שהשיחות עזרו ועם הרבה אמונה עצמית היא עשתה את כל הדרך אל שיוט הגמר של המשחקים האולימפיים ויחד עם זאת נאלצה להתמודד עם לחץ שלא הכירה עד עכשיו: "בחיים לא חוויתי כזה לחץ! הלחץ בעיקר משתק. באותו רגע הרגשתי שאני סובלת ורק רוצה שזה יגמר, כשחציתי את קו הסיום אמרתי לעצמי קודם כל שזה נגמר ואיזה כיף, זה היה שחרור מאוד גדול". אני מבין שלמרות כל ההישגים, שרון נשארת עם רגליים על הקרקע ועם הרבה צניעות שאופיינית לה: "אני מעריכה כל פעם מחדש את העובדה שעמדתי על הפודיום, זה ממש לא מובן לי מאליו, הגישה שלי היא שלכל תחרות אני מגיעה ללא עבר, האולימפיאדה היא לא תעודת ביטוח, אני צריכה להוכיח את עצמי כל פעם מחדש". לקראת סיום הראיון כאשר אני שואל על התוכניות והחלומות לעתיד הרחוק היא עונה: "בסוף אני עושה את מה שאני אוהבת, אז אם אני אוכל לעשות את זה כל החיים אני אשמח".