כל הסיפור של רגולציה וחינוך מעניין בעיני בראש ובראשונה כי אין לנו מודעות אליו. זה מעין מנגנון כח שקוף. אולי בגלל זה הרגשתי שקריטי ביותר להנגיש לכל מי שרוצה להקשיב פרק בנושא. כשעבדתי על התחקיר לפרק הזה, חיפשתי בגוגל מידע על צימודי המילים "רגולציה" ו"חינוך" בכל מיני וריאציות, מצאתי בעיקר מחקרים אקדמיים ודוחות של עמותות חברתיות ומכוני מחקר ופיתוח בחינוך. השיח על רגולציה בעולמות החינוך נשאר איפשהו בספירה הבלתי נגישה- וכנראה שלא סתם כך.
זה לא שלא מדברים על תוכניות הלימודים או על מודל השכר של המורות והמורים, אלא שאנחנו לא מתכללים את כל הפיקסלים האלה לתמונה אחת שקשורה במדיניות הרגולטורית בחינוך. לתחושתי אנחנו כציבור נוטים להסתכל על כל אחד מהדברים בנפרד, במקום לחבר את הנקודות ולהבין שהן חלק מרצף. בשורה התחתונה, החברה שלנו התרגלה לברירת המחדל החינוכית שהמדינה מציעה על תכניה ומנגנוניה, והצעד הראשון שנדרש מכולנו כדי לדון בסוגייה הוא לפתח מודעות לקיומה מלכתחילה.
עוד נקודה למחשבה בקשר לזה היא סוגיית מנגנון הפיקוח עצמו על החינוך (עבודת המפקחות במשרד החינוך שמדווחות למטה ומהוות כלי בקרה על התכנים שמועברים), נשאלת השאלה האם המנגנון שאמור להבטיח את איכות החינוך- הוא הוא זה שמחריב את מערכת החינוך ואנשיה. רוצה לומר שיתכן שבחסות הטיעון של סטנדרטיזציה וחינוך שווה לכולם, משרד החינוך יושב על ה"שיבר" של מי יכול לעשות מה ומי ילמד איזה חומר. ואולי הרגולציה ההדוקה כל כך גם על מוסדות החינוך וגם על מנהלות ומנהלי בית הספר והמורות והמורים בו בכלל מעקרת את מוסדות החינוך מהכישרון, המוטיבציה והיכולת שהם מעוניינים להביע. כך, בנקודת הקצה, המערכת בעצמה מעכבת את עצמה מלממש את הפוטנציאל והכשרונות של אנשי ונשות החינוך שפועלים בה.
איך שאני לא הופך את זה, סוגיית הרגולציה על החינוך קשורה במובן העמוק לשאלה את מי החינוך נועד לשרת או, אם תרצו, מיהו האדם המחונך? מנקודת מבט נאיבית, אפשר לומר שמערכות החינוך אמורות להיות בנויות על בסיס התשובה לשאלה הזאת ולשרת את כולם לטובת איזה ערך אנושי עליון ונשגב. מה שקורה בפועל הוא שבמאות השנים האחרונות המדינות ניכסו לעצמן בצורה טוטאלית את השליטה על מערכות החינוך והן מפעילות רגולציה נוקשה וקפדנית מאוד לא רק לטובת פיקוח ובקרה, אלא גם לצורכי שליטה שיצאו מפרופורציה. בחלק מהמקרים זה מוצדק לגמרי, אבל גם בחלק משמעותי זה ממש לא. זה לא קורה סתם. המאבק על השליטה במוסדות החינוך על תכניהם ושיטותיהם הוא הרי המפתח להכל: ליצרת התרבות, השפה, הנורמות והערכים שהמדינה מאמינה בהם. הוא הדרך של המדינה להבטיח שלכלל אזרחיה עוברים מסלול שיקנה להם את סל הערכים, הכישורים והמיומנויות שיהפכו אותם ל....
למה? תענו אתם.ן ....
הרוח החזקה שנושבת בעולמות החינוך נובעת, בין היתר, מהתחושה שלחלק ניכר מציבור ההורים והילדים שלהם ולמערכת יש אינטרסים שונים. ההורים שיכולים להרשות לעצמם לא סומכים על מוסדות החינוך ומחפשים אלטרנטיבות חינוכיות לבתי הספר המסורתיים או למודלים הפועלים בהם, אבל האלטרנטיבות מתקשות לצמוח מאחר והרגולציה חונקת ומכבידה משקל כבד מדי על מי שמבקשים לאתגר את הסטטוס קוו שהתרגלנו אליו. או במילים אחרות- המערכת מתגוננת וחוסמת אפשרויות התפתחות וצמיחה מכל מי שלא מדבר בשפה שלה. זה קורה, אגב, לעיתים רבות בגלל מבנה המערכת הבירוקרטית האיטית והכבדה שבה כל רכז מקצוע עסוק בלקדם את הציונים וההישגים במקצוע שלו מבלי להסתכל על התמונה הגדולה. כך, למשל, בזמן שמדברים על רפורמה שתאפשר לכל מנהל.ת אוטונומיה לבחור את נושאי הלימוד תוך שמירה על מספר מקצועות ליבה מצומצם, כל רכז מקצוע יכול להסכים שזה נכון, אבל לא שהמקצוע שהוא אחראי עליו חשוב פחות. וככה אנחנו נשארים תקועים.
בפרק ה-20 של חייזרים חינוכיים אירחתי רוקסטאר אמיתי. עידן ארץ- עיתונאי דאטה בגלובס, ליברל כלכלי וחושב ביקורתי חריף במיוחד, לשיחה על הרגולציה בחינוך, המשמעויות והמקורות שלה.
להצעות, בקשות, שיתופי פעולה ורכישת מוצרים ושירותים, כנסו לאתר חייזרים חינוכיים 👾👇🏻
https://www.tzachi-e.co.il/
תודה לשירה קליינהאוז על עריכת הפרק