אלוקים נתן לאדם את הבחירה החופשית, מסיבה זו, האדם לאורך כל חייו מנסה למצוא את רצון האלוקים בתוכו. אלוקים לא נוכח באופן גלוי לאדם מה שמייצר מצב של ריחוק וקירבה, רצוא ושוב. התהליך של מציאת הרצון האלוקי, של התקרבות לאלוקים, הוא מאתגר מכיוון ש שהאדם תמיד נמצא במאבק עם הרצונות הכוזבים והאגואיסטים שלו.אז איך למרות כל האתגרים האדם יכול להתקרב לרצון האלוקי?מה גורם לאדם להתרחק שוב ושוב?מה הדרכים כדי להתגבר על הנפש הבהמית ולהתקרב לרצון האלוקי?בפרק הזה העמקנו בחוק השתוות הצורה והבנו לעומק איך על האדם להתקרב להתחבר בתדר שלו לבורא עולם. לקבלת עדכון על כל פרק שעולה וסדנאות פתוחות | קהילה סגורה https://chat.whatsapp.com/Krc40kZPJ8bEDlYrc4KzIg

כשמתחילים להיכנס לעולם הרוחני, ללימוד הקבלה, השכל מנסה גם להיכנס לתוך הלימוד ומה שקורה שאנחנו מתחילים לרדוף ולחפש אחרי עוד ידע, אחרי חוכמה, אחרי הבנה של העולם, אנחנו כמהים להבין איך הדברים עובדים, למה הם עובדים כמו שהם עובדים. אנחנו מחפשים תשובות לשאלות שלנו, אנחנו מחפשים תשובה למהות של הקיום, למי אני, תשובות למי הוא אלוהים. יש לנו כל כך הרבה שאלות כשאנחנו מתחילים ללמוד והשכל מתחיל לרצות לקבל אחיזה גם ברוח, השכל מנסה לאחוז בדבר שאין בו אחיזה.

כאשר השכל נכנס לעולמות הרוח ומנסה להבין בדיוק כל דבר, זה מעיד על איזשהו רצון שבאמת קיים בתוכנו ללמוד, להבין, לדעת. העניין שברוחניות, בענייני רוח, אי אפשר באמת לספק את השכל בתשובות, כי רוחניות לא מגיעה מהידיעה ולא יכולה להתיישב על הדעת.

הפרק הקרוב מתעסק בדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר עליה דיברו מקובלים וצדיקים בכל הדורות, דרגה שלעיתים אנחנו שוכחים אותה אבל חשוב לשים את אותה בראש הדברים.

התהליך שרבי נחמן היה נוהג לעשות יום יום, שנקרא התבודדות, בשנים האחרונות קיבל יותר מקום ותנועה. יותר אנשים מבינים את המהות של התבודדות ויוצרים לעצמם את העוגן הזה של ללכת להתפלל ישירות לאלוהים בתפילה אישית וחיבור אישי אליו בלי הסחות דעת.

רציתי לעשות פרק שמביא את ההסתכלות שלי מהחוויה וההתנסות שלי עם התבודדות ומהבנה רחבה של התהליך הזה של רבי נחמן. בעזרת השם אם הפרק נגע בכם באיזשהי דרך אשמח שתעבירו הלאה ותעזרו בזיכוי הרבים שההתבודדות תעזור לעוד נשמות להתקרב לבורא עולם, אמן.

חג חנוכה מדבר בעיקר על סיפורי ניסים ומנסה להחזיר אותנו בדרך הרוחנית לחקור אחרי מה המשמעות של נס ומה אלוהים מנסה ללמד אותנו דרך החג הזה על ניסים,על אמונה, על שחרור שליטה וכניעה אליו?בפרק הזה ניסיתי להבין יחד איתכם, מהו נס, איך יוצרים נס, איך ניסים קשורים להתבוננות, מה הקשר בין נס לניסיון, ומה נס פך השמן מנסה להזכיר לאדם בכל שנה שאנחנו חוגגים חנוכה?

יש עניין כשמדברים על הגאולה, שזה נשמע שאנשים מנותקים מהמציאות, איזה גאולה? את ערה למציאות תגידי? זה תמיד מרגיש כמו תקווה גדולה מכדי שנוכל להשיג אותה, איזה משהו נשגב שנגיע אליו בעתיד, אולי הדורות הבאים יזכו לה.

אבל המחשבה הזאת מטעה אותנו מאוד ומרחיקה מכל אדם באופן פרטי את הגאולה שלו כאן ועכשיו ואת הגאולה הכללית מעם ישראל.

ישבתי עם מתן שקד לשיחה על הגאולה, דיברנו על התיקון הפרטי, על הריפוי הפנימי, על זיכוך הגאווה הפנימית של האדם ועל התבודדות.

מה זו בכלל הגאולה הזאת שאנחנו מייחלים לה?

איך זה שרובנו מחכים לה בזמן שהיא כבר כאן?

ומה עלינו לעשות כדי לחוות אותה כאן ועכשיו?

אמן שהשיחה תהדהד בלב ישירות לכוונות ולמעשים שלכם.

נהנתם? שתפו אותנו 🙏🏻

למעקב אחרי מתן >> https://www.instagram.com/matan_shaked1/

הדור שלנו לא מחפש את התשובות בחוץ, באיזה ספר, אצל איזה רב, אנחנו לא מחפשים יותר מתווכים בנינו לבין אלוהים. לזה אלוהים אף פעם לא התכוון, הוא לא רצה שיהיו לא מתווכים כי הוא ידע שכשיש מתווך אליו אין באמת אמונה. אמונה מתחילה מתוך היכולת שלי ליצור אמון בקול הפנימי הכי עמוק שלי ובטוח בו, שהוא האמת. האמת שלי לא נמצאת אצל שום גורו, מורה רוחני או רב, היא נמצאת בתוכי, בחיבור שלי עם אלוהים. הפרק הזה הוא חלק ב' לפרק 8, מי שרוצה להעמיק אפשר לראות לפני או אחרי.

ככל שאני יותר מחוברת לדבר האלוקי שרוצה לעבור דרכי, זאת אומרת שעידנתי את עצמי, ביטלתי את עצמי, אז אני יותר באמונה, באמון ביני לבין אלוהים, יש בנינו קשר מסוים. הקשר הכי חשוב בחיים אפשר לומר, זה הקשר שלי עם אלוהים זה המערכת יחסים הכי חשובה שלך, לפני הכל. לפני הכל תדאגי שהקשר שלך עם אלוהים הוא בדרגה עליונה, כל השאר יסתדר מעצמו. אם יש לך קשר של אמון עם אלוהים, אם יצרת מרחב בטוח בתוכך לשכינה של אלוהים, יש לך הכל, כי אלוהים שוכן בך.

נולדנו לעולם וכל מה שקרה בשנים הראשונות שלנו לחיים זה שלקחו מאתנו את עצמנו, נולדנו עם אור אינסופי ייחודי רק לנו והיינו פתוחים לתת את כל מה שיש לנו לתת בענווה ופשטות. אבל זה לא היה מספיק, לפחות לא מתקבל בכל תנאי. כל מה שהחברה לימדה אותנו זו התניה, האהבה הזאת שאת מנסה להיות, אני אקבל אותה רק בתנאי שזה יתאים לי. עם השנים למדנו להיות מה שרוצים שנהיה ופחות ופחות מי שאנחנו. ככה הפכנו לחברה שהפצע הכי גדול בתוכה זה פצע הריצוי, אנחנו לא יודעים שאנחנו מרצים אבל כולנו לובשים על עצמנו מסכה מהפחד להראות את האור שאנחנו, מהפחד שלא יקבלו אותנו. לכן המסע הרוחני שלנו, מתחיל בשאלה, מי אני? מכאן מתחילה הדרך שלך ואם היא כבר התחילה, אז מכאן היא ממשיכה.

למה רוב האנשים מרגישים בחיים שלהם בלופ, שהם כל הזמן חווים שוב ושוב את אותו שיעור מכיוון אחר? למה אנחנו מפחדים להסתכל לשיעור הזה בעיניים? מתי השיעור הזה התחיל, מה המקור שלו ומה הטראומה הזאת מבקשת מאיתנו? ולמה לא משנה כמה תנועה יש בחיינו, אנחנו שוב חוזרים לאותה תחושת תקיעות?בפרק הזה העמקתי במקור של הטראומה, מתי היא התחילה ומה היא מבקשת ממך במסע הריפוי שלך.

רובנו חושבים שריצוי זה רק אדם שנותן לאחרים יותר ממה שהוא באמת רצה כדי שהם יאהבו אותו. האמת שזה נכון, אבל זה עמוק יותר מזה. ריצוי זה מנגנון שנמצא אצל כל אדם ברמה גבוה או נמוכה, אבל הוא נמצא והוא מגיע מתוך החלק התמים והפגיע בתוכנו שלא קיבל הכרה ואהבה ללא תנאי על עצם היותו הוא, שבמקום לקבל חיבוק הוא קיבל ביקורת. אותו הילד הבין שכדי להביא את האור שלו זה לא מספיק רק להיות הוא ועליו להיות מה שרוצים שהוא יהיה כדי להיות אהוב, ראוי ומקובל והכי חשוב, כדי לרצות את אמא ואבא. כולנו פיתחנו אלפי אסטרטגיות כדי לרצות את ההורים, אסטרטגיות שהיום אנחנו קוראים להם 'אני' בעוד שזה ממש לא אנחנו, זה רחוק מזה. אז למה ריצוי זה ההשלכה של הפצע העמוק ביותר? לאן הוא הוביל אותנו כבני אדם? כקהילה אנושית? ומה החלק הזה מבקש מאיתנו?

אדם וחווה נפלו מגן העדן כי אלוהים רצה, זה רק סיפור פשוט של אישה שאכלה מהעץ שאלוהים אסר לאכול ממנו. עם זאת, המהות שלו הרבה יותר עמוקה. בסיפור אדם וחווה אלוהים מסמן לנו על אחד הסודות הכי גדולים בתורה שלו, תורת ההקבלות. ההקבלה הראשונה היא בין האור לחושך, ההקבלה הכי חשובה היא בין אדם לחווה, ההקבלה הכי מהותית היא בין הנשמה לאגו.

במובן העמוק יותר, חושך לא באמת קיים, הוא אשליה. חושך הוא מצב תודעה של הסתרת האור. אפשר לראות את זה במציאות, רק כאשר אין אור מתקיים מצב של חושך. כאשר השמש זורחת האור נמצא אבל כשהיא שוקעת מגיע חושך. האור הוא הממשי והחושך הוא רק מצב של היעדר אור, עובדה היא שהירח ממשיך להאיר וגם הכוכבים, הם לא חזקים מספיק באורם כדי לבטל לגמרי את החושך, אבל כאשר הירח נמצא במצב של ירח מלא יש יותר אור בלילה. איך זה יכול הסיבה היא שהחושך לא באמת קיים, הוא מצב של היעדר אור.

לכן גם במציאות התודעתית שלנו, חושך הוא רק מצב תודעה של הסתרה. חושך הוא לא מצב ממשי, הוא אשליה של הסתרה רק כדי להביא לכדי מציאות של אור. גאולה.

זה הפך לטרנד להגיד אני מבולבלת, אני מחפשת את עצמי, אני בתקופה כזאת. אנשים לא יודעים איך להסביר את התחושות שהם מרגישים בתוכם, אז מבולבל נותן את התיאור הכי קרוב. זה התחיל כשנולדנו אהבה ללא תנאי, טהורים מעצם היותנו, אבל כל מה שקרה מאותו יום היה תהליך מתמשך של בלבול, התנו אותנו בקבלת אהבה, אמרו לנו שאם נהיה טובים נקבל אהבה, שאם נהיה בשקט נקבל אהבה, שאם נהיה חרוצים אז יאהבו אותנו. שאם נתאים את עצמנו לתרבות נקבל אהבה.

מה זה ילדים טובים? מה זו אהבה אמא? מה זו התרבות הזאת? כל פעם שלא הקשבנו, קיבלנו כעס, צעקות, עונשים. הבנו שהאהבה שאנחנו זה לא מספיק, שהאור שאנחנו זה לא מספיק, היינו חייבים לקבל את האהבה שלהם כי זה כבר עניין הישרדותי, אז עשינו מה שצריך.

הדור שלנו מבולבל כי לא ברור לנו מה זו אהבה ולא ברור לנו מי אנחנו, ועדיין לא ברור לנו מה זו התרבות הזאת שאנחנו מנסים להתאים את עצמנו אליה. מהרגע שנולדנו רק התנו לנו את האהבה ולימדו אותנו להתאים את עצמנו למה שטוב לאמא ואבא.

בתת המודע הבנתי שמי שאני, האור הטהור שאני, זה לא כל כך מספיק כדי לקבל אהבה. עשרים שנה אחרי זה, עדיין אנחנו מחפשים את האהבה שלהם, את האישור שלהם,

עושים תואר 4 שנים בשביל החיבוק והסיפוק שלהם,

מתחתנים מהר כדי שלא יחשבו שאנחנו לא בסדר,

עובדים בעבודה מסודרת כי יציבות זה עניין חשוב,

מחפשים את האהבה הזאת בחוץ, בכל מקום ובדרך אליה שוכחים לגמרי את עצמנו. בלבול.

הייתה לי שיחה עם חבר, הוא שאל האם האפקט של יראת האחר הוא שלם גם אם את לא נותנת שום ביטוי מעשי לאהבה הזו, גם אם לא הצלחתי להפנות את התנועה הזאת החוצה. כן, זו האמת עצמה של יראה, של סליחה, כי התדר של הסליחה זו התנועה שממנה מגיעה הסליחה בתוכי החוצה, לכן גם אם לא אגיד את זה בקול, זה יהדהד בלב למרחקים. אם באמת הגענו לסליחה. והחשבון נפש שלנו הוא לא מול אנשים בכלל, הוא מול הבורא, הוא מול האחד.

אז אל תשלחו סליחה לאף אחד לפני יום כיפור, לפני שבאמת עשיתם חשבון נפש, לפני שבאמת הגעתם לנקודה הזאת בלב שאתם רואים את הכאב שיצרו המעשים שלכם בלב אדם ורואים את החמלה, מצליחים לעורר בעצמנו סליחה.

סליחה זה הרגע הזה שאני רואה את הכאב שגרמתי לעצמי או לאחר, את הפירוד שיצרתי בתוכי, את הפירוד שיצרתי בעולם, שאני רואה את הכאב הזה וממש יכולה להרגיש אותו, לחוות אותו, לראות אותו, שם לאט לאט תתעורר סליחה.

הסליחה מגיעה מהמאמץ שיש בי, מתוך הבירור הפנימי וזה מה שאלוקים מבקש בכיפור ובכל שלב בחיים.

מעניין אותו איזה תנועה נבחר להוציא מתוכנו, אגו או נשמה, אבל הרבה יותר מעניין אותו שיש בתוכנו את התנועה של בירור, תיקון וסליחה.