אצל הפילוסוף, האלוהים אינו מתעניין באדם, אולם האדם בן חורין להתקרב לאל אם יפַתח את שכלו ומידותיו, לעומת זאת לאפיקורוס אין כל תכלית. בקשת האמת מצריכה חירות שלמה שעלולה להביא לכפירה אם מגדירים את המושג האלוהי. 'חכם' מזוהה עם העצמות, אך בסיוג – חכמה שונה משל האדם.

אצל ריה"ל, תארי האלוהות שייכים לכבוד הנברא בלבד, לא לעצמות האלוהית. אצל המקובלים, הספירות, התארים, הם חלק מהמציאות האלוהית. 'שם הוויה' הוא שם פרטי, פנימי 'אלוהים' – כוחות, שם כללי, חיצוני.

לשיטת הרמב"ם לא כל אחד יכול לזכות לשלמות הנצחית, לריה"ל כל אחד. הן אצל הפילוסוף והן אצל החסידים, האברים משמשים כלים לשכל הפועל, שהוא לא דווקא ה'אני'. החושים, המתפעלים מהחוץ, נחותים מההכרה, האקטיבית. רוח הקודש היא התמזגות בשכל הפועל שבשלה אין צורך בהכרת הפרטים. הקלטה באיכות נמוכה.

עצמות האדם אצל הפילוסוף בכוזרי היא חכמתו. הפרטיות, הקונקרטיות, אינה ניתנת להבנה ללא ניסיון. ממילא כביכול האלוהות מתגלה רק בחכמה. התודעה קיימת, לא המציאות הסובייקטיבית. לכן עולם הבא אצל הפילוסוף אינו אישי. הקלטה באיכות נמוכה.

ריה"ל מבחין בין תארים חיוביים כמו 'חכם', שאותם יש לזהות עם העצמות האלוהית, לתארים אחרים שאין לזהות. הרמב"ם רק שולל את התארים, ובכך משכלל את דעת אלוהים. אי-הבנת העצמות נותנת את התוקף לתפילה. התפילה עושה 'ייחוד תפארת ומלכות', מילות התפילה – המלכות, והמציאות החיצונית למתפלל – התפארת.