אני מפחדת ממשהו שדמיינתי כל כך הרבה פעמים, ואני אפילו לא בטוחה אם זה בגלל שהוא כבר קרה וחוויתי את התוצאות שלו: לפני כמה ימים ישבתי על כיסא בסדנה שהעברתי, וכשקמתי הכיסא התקפל ונפל.
לפני שהסתובבתי לראות את הכיסא חשבתילעצמי: ״אוי, שברתי את הכיסא״.
כשהסתובבתי וראיתי שהוא לא שבור אמרתילנשים שהשתתפו בסדנה: ״וואי,איזה מזל. חשבתי שאולי הכיסא נשבר״.
הן הגיבו בהרמת גבה ובמשפטים כמו: ״למה שהכיסא יישבר?״
אז עניתי בטבעיות: ״זה אחד הפחדים שלי, לשבור כיסאות מרוב שאני שמנה״.
עכשיו הן מסתכלות עליי בצורה מאוד מוזרה, ואחת המשתתפות שואלת אותי: ״זה משהו שכבר קרה לך?״
בהיתי בה במבט של סימן שאלה כזה. והאמת, שאני לא זוכרת אם זה משהו שקרה לי.
אז לקחתי משהו יותר גדול לעבוד עליו, פחד ממשי מהעתיד: המחשבה: "נכשלתי ואני לא יודעת מתי אוכל לעבור לצפון".
לפני שלוש שנים דן טס לשבתון והשאיר את הכלב שלו אצלי. דן נזכר לחזור אחרי שלוש שנים ועכשיו אנחנו ברוגז.
... ובסוף הבנתי שאף אחד לא יכול להוציא לי את הרוח מהמפרשים, פשוט בגלל שהטבע של הרוח זה להמשיך לנשוב.
איך הגעתי לזה? תצטרפו אלי.
הפער בין המצב הקיים בעסק לבין התיכנונים גורם לי להתכווצות. רעיונות יש, גם תאריכים לסדנאות יש אבל אני לא מצליחה לפרוץ וזה מכבה אותי. מטבע הדברים ההתעסקות בפרסום, יצירת סדנאות וכד' יוצרים אצלי ציפייה שיהיו נרשמים, וזה לא קורה. לפחות לא כמו שהייתי רוצה. ואז מגיעה תחושת הכישלון. אוף.
מתסכל אותי שאני לא מיישמת הרבה הדברים שאני מתכננת וגם את הנושא הכלכלי נושף לי בעורף. תכלס, אני מאוכזבת מעצמי. למה? כי אני נזכרת איך לפני שמונה שנים התגרשתי בלי הרבה מידי הכנסה חודשית, הייתי בהיי מהגירושים אבל כלכלית לא ידעתי מה ילד יום. לא יודעת איך ומה וגם לא למה, ממש חודשים ספורים לתוך הסטטוס החדש מצאתי את עצמי עם גשם של עבודה מבורכת, קבועה כשכירה וקבועה כעצמאית וגם שפע של עבודה כעצמאית לא קבועה בתחום הצילום. זה היה נפלא. והמשיך זמן קצר מידי, רק שנתיים עד תחילת הקורונה. בקורונההכל עצר בבת אחת והיה די נחמד בבית, למדתי מלא קורסים והכשרות שקשורים לתחום הטיפול והבנתי שזו הדרך החדשה. בשנה האחרונה החלטתי שהגיע הזמן לעשות את ההסבה ולהשקיע בעיקר בזה. בחקירה עצמה אני מפרטת יותר מה ואיך וכמה והכל.
ב3.9.25 מפגש אקספלור נוסף, בנושא כסף, ללא עלות. כנסו לדף באתר יש שם קישור לקבוצת הוואטסאפ
המחשבות שעברו לי בראש כשהתחלתי להבין שיש סיכוי שאחרי הכל הפאזל לא מתחבר והדירה לא מתאימה היו: "אני כישלון, נכשלתי, איזו פאדיחה, ממש מביך, אני כל כך קטנה, האם אני מוותרת כי אני חלשה?".
במהלך השבוע הזה ציפיתי שהמחשבות החיוביות שלי יזיזו את הפאזל בדיוק בצורה המדויקת שראיתי בעיניי רוחי. שכל החלקים יתחברו
למעבר טוב וחלק. זה כבר קרה בעבר.
ואז הבנתי, יש שלושה סוגים של ציפייה!
ניתוק רגשי כמנגנון הגנה יכול לבוא ליידי ביטוי כלפי עצמי, כלפי אנשים אחרים וגם, בואו לא נשכח- כלפי מצב מסוים. אני יודעת שאני מתנתקת כמנגנון הגנה מול אנשים שמפריעים לי בחיים, כאלה שאני לא רוצה להתמודד איתם ולהתעמת מולם. מול האנשים הקרובים אלי הכי ברורה ההתחמקות שלי ואני עובדת על זה. לפני שבוע, אני אומרת לבת ה 18 שלי שיש כמה חוקים בבית שהיא צריכה לקבל ואם לו, שתבחר איפה לגור. בתגובה היא יוצאת לאבא שלה ומאז אנחנו לא מדברות. הפעם אני מחזקת את ההעמקה בחקירה של בירון קייטי, בעזרת תטא הילינג.
כנסו לאתר להצטרף למפגשי חקירה ללא עלות Explore/בואו לחקור יחד סיטואציות שכאיבות לנו.
שלכן,
עידית
מפגשי EPXPLORE https://www.iditwagnertherapy.com .
רקע, צוף הכלבלב שלי בן 9, אומץ בגיל 8 חודשים בערך. אחרי שנה התגרשתי ומאז לא מסכים להישאר לבד בבית. כלומר, הוא נובח כל הזמן ליד הדלת בהיסטריה. החיים שלי נראו כמו אמא לתינוק יונק - כל הזמן חיפשתי חברים ושכנים (שהפכו לחברים) שיוכלו להיות איתו כשאני לא בבית. באוגוסט לפני כמעט 3 שנים, הצטרף אלינו איציק, כלב מבוגר שנשאר לבד בלי בעיה. ביוני לפני בדיוק שנה, צופי החליט שהוא נשאר עם איציק בבית! מאז נשאר 10 חודשים עם איציק והרגשתי שקיבלתי את החופש במתנה. אמהמה, לפני חודשיים צוף ישן לילה אצל חבר והייתה שם אזעקה ויומיים אח"כ הוא היה לבד בבית עם איציק באזעקה. מאז שוב הוא לא מוכן להישאר לבד. עכשיו אנחנו עם הומיאופתיה והרבה ניסיונות להרגל הדרגתי, נשאר כבר שעה לבד עם איציק.
אם הבנתם את הפלונטר עד כה, תצטרפו אלי... ביירון קייטי
איך אני שונאת ששופטים אותי אני ישר נכנסת למגננה וכנראה גם לעצבים.
בואו תשמעו מה קרה לי ביום רביעי האחרון, אני בקורס בזום עם מנחה שאני מאוד מעריכה, מורה רוחנית של הרבה אנשים (למרות שאני חושבת שהיא פחות תאהב את התואר הזה). אני מתארת מצב שאין מספיק נרשמים למפגשי תרגול ואנחנו מנסות להבין למה. במהלך השיחה היא אומרת שאני נראית כועסת ומכווצת. אני אומרת כמה אני לחוצה בזמן האחרון, שאין לי פנאי לפעמים אפילו להתקלח. המנחה אומרת שאי אפשר להביא אנשים להגיע למפגשים כשאני בתדר כזה? אנחנו מדברות גם על שיווק בפייסבוק ואני אומרת שבדף הפרטי שלי חשוב לי להעלות חומרים שקשורים לחטופים ולסיום המלחמה. המנחה אומרת שזה לא קשור להיות מטפלת ולהביע את הדעה הפוליטית שלי.
כן, הגיע הזמן לעשות את העבודה של ביירון קייטי.
אני חושבת שחוויות ההחמצה בחיי, גדולות וקטנות, די תורמות להגדרת העצמי שלי, לחוסר הביטחון שלי. כאן אני חוקרת סיטואציה אחת מלפני 13 שנים שרובצת עלי ומגדירה חלק מהזהות שלי כמי שהדימוי העצמי שלה נמוך ואין לה ביטחון עצמי. מזכירה שאנחנו נפגשות בזום פעם בשבוע למפגש עבודה ללא עלות. פרטים באתר תחת "מפגשי EXPLORE"
בשנת 2012 גרנו כמשפחה לתקופה קצרה (מידי) בקנדה. החלטתי להגיש צילומים לתערוכה גדולה שמרכזת את העשייה של האמנים בוונקובר איילנד ובאיים השכנים. השקעתי בטקסט המלווה, בהדפסות ובמסגור ברמה גבוהה. הגשתי צילומים מתוך פרויקט שקראתי לו Metropolitan Jerusalem. זה היה משהו כמו שנה אחרי שסיימתי פעם ראשונה את הספר "דרך האמן" של ג'וליה קמרון והיה לי חזון ברור בעיני רוחי וברגש לגבי התערוכה הזו. הייתה לי הרגשה טובה שאזכה, ראיתי את עצמי לובשת שמלה ממש יפה, אדומה, מאופרת ומסורקת, עולה לבמה בחיוך גדול ואומרת כמה מילים. אחרי כמה שבועות קיבלתי שיחת טלפון, מ- Sooke Fine Art Show היה לי ברור שיהיו כאן חדשות טובות. וכן, זכיתי, לראשונה בחיי במקום הראשון. הייתי באוטו ורקדתי בכיסא. אני זוכרת שאמרתי לעצמי I KNEW IT! כמה פעמים. ואז הגיעה ההחמצה. בואי לחקור איתי, בשיטת העבודה של ביירון קייטי
כמה פעמים במהלך השבוע נפגוש או יותר נכון נתקל בחוסר רגישות? זה מוציא אותי מדעתי. אני מדריכה בחוות החופש ולפני כמה זמן נתקלתי במבקר עם יציאה בלתי אפשרית בזמן שהסברתי מה קורה בתעשייה של התרנגולים/ות מתעשיית הבשר. בחרתי לשתף בסיטואציה המרגיזה הזו. הצטרפו אלי לחקירה בעבודה של ביירון קייטי
הפעם חקרנו מחשבה נוספת מדף השיפוט והמשכנו לסעיפים 5 ו 6. הילה ראתה זווית אפשרית למשפט "אני מוכנה לחוות שוב שאני לא נותנת לאניצ'ה מה שהיא צריכה ושלא טוב לה". זה המפגש האחרון עם הילה ואניצ'ה, בסופו הילה מרגישה שינוי כלפי אניצ'ה וגם כפלי עצמה. העובדה של ביירון קייטי. בואו.
במפגש השני אנחנו חוקרות שתי מחשבות ומגלות מתחת לרגשות הראשוניים שצפים ומציפים, הרבה קונפליקטים שמעלים חמלה, שותפות ורוך. הקשר שלנו עם בעלי החיים שאיתנו כל כך עדין ושזור בציפיות האישיות שלנו ובציפיות של החברה מ"איך היא צריכה להתנהג" למשל. כשהסיטואציות נפרמות אפשר להתחיל שהנשימה מסתדרת. הצטרפו אלינו לעבוד של ביירון קייטי. המפגש הבא יהיה האחרון לעונה זו, לסיטואציה זו.
כשהילה עסוקה אניצ'ה מוצאת שזה הזמן להעלם ולצאת לסיבוב במושב. זו סיטואציה שמעוררת הרבה מחשבות ורגשות אצל הילה. כל מי שאוהבת את בעל החיים שאיתה תוכל להתחבר לסיטואציה. בואו נתחיל.
מתי הרגשתן שלא רואים אתכן, או לא מקשיבים לבקשות שלכן?
הפעם אני רוצה לחקור סיטואציה מאוד מתסכלת מול הילדים שלי. העבודה של ביירון קייטי עוזרת לי במצבים כאלה, ושוב אני מגלה שיש דברים שאני חוקרת רק אחרי שנים. טוב, אז (שוב) הגיע הזמן.
#העבודה של בייורן קייטי
בתאריך 22.4.2025 נתחיל סדרת מפגשי זום בימי שלישי, בוקר וערב לסירוגין. במפגשים של העבודה של ביירון קייטי נחקור יחד סיטואציה בנושא מסוים. מה צריך להביא? סיטואציה שלא הטיבה איתנו ויש לה קשר לנושא השבוע.
השבוע: נשבר לי הז'!
כל אחת מגיעה עם סיטואציה שדי, פשוט די. זה לא צריך להיות דבר גדול, ההפך, מה"כביכול" הקטנים נבין הרבה. כדאי להגיע עם סיטואציה מול מישהו/י אחר/ת. המפגשים לא מוקלטים כדי שכל אחת תוכל לדבר על מה שבא לה בלי פילטרים.
אז הינה חקירה אחת שלי בעבודה של ביירון קייטי, במפגש אשתף
בסיטואציה אחרת.
להרשמה הכנסו לאתר: https://www.iditwagnertherapy.com/
בואו נשאל ביחד, האם זאת האמת?
אנחנו במפגש השני באותה סיטואציה וכבר נראה לטליה שמה שהיא אמרה בכתיבת דף השיפוט לא הכי רלוונטי, זה מצביע על שינוי במחשבה, גם אם הוא עדין, זה עדיין שינוי. הפעם טליה ואני חקרנו את המחשבה: אני רוצה שלא יהיה לי כל כך חשוב לשמור את השוקולד. הגענו למחשבות שקשורות לאחיזה מול שחרור, ותהינו לגבי המקום של טליה בעולם ובבית מול אוכל. זהו המפגש האחרון שלנו עם טליה. בעונה הבאה נפגוש נושא חדש. הצטרפו אלינו לעוד חקירה בעבודה של ביירון קייטי.
היום נתחיל את דף השיפוט האחרון שלנו יחד עם טליה. הפעם נחזור לגיל 5. טליה יוצאת ביום שישי מהגן כשביד שלה שמורה קובית שוקולד נמסה לאחיה. המחשבה הראשונה שחקרנו היא: "אין לי רוווח ממה שאני עושה". נכון, זה מאוד מדובר בשנים האחרונות שבכל בחירה שלנו, מודעת או לא- יש רווח. יש גם שטוענים ש כל דבר שקורה לנו הוא בחירה מודעת או לא מודעת- עם החלק הזה קשה לי, זה נושא לפעם אחרת. בינתיים, האם נוכל למצוא רווח בסיטואציה הזו? הצטרפו אלינו לעוד סשן של העבודה של ביירון קייטי, לייב מהקלינקיה.
העבודה של ביירון קייטי לא נקראת סתם "העבודה". טליה ואני סיימנו לחקור את דף השיפוט עם אלף שאלות ואלף סיטואציות שקשורות לאוכל ולמשקל. תמיד המחשבות והתמונות מהעבר ומהעתיד רובצות עלינו בלי שליטה ועד שניתן להן מקום ונדוש בהן כדי לאפשר להן להתאוורר, הן יחזרו להציק באותה העוצמה.
אז אנחנו כבר ממשיכות למפגש הבא.
להשתמע, עידית וגנר
גם הפעם המשפטים שנכתבו בדף השיפוט המקורי כבר לא נראים מתאימים עכשיו, משהו בתפיסה משתנה, מתפורר וגם חושף מחשבות ואמונות בסיסיות יותר למשל "אמא שלי צריכה לקבל אותי כמו שאני". מישם נדלג בזמן להיפוכים של המחשבה "אני זקוקה שאמא שלי תאהב אותי". זה מה שנקרא hard core. העבודה של ביירוןקייטי. הצטרפו אלינו.
עידית וגנר
בפעם שעברה טליה ואני מילאנו דף שיפוט וחקרנו משפט אחד. הפעם, כבר בתחילת המפגש, בחלק של הבחירה של המשפט לחקירה, טליה לא זכרה ולא הבינה איך אמרה מה שאמרה במגש הקודם. כשזה קורה אני מבינה שמשהו בתודעה זז, השתנה במהלך החקירה הקודמת. כלומר, גם כשעולים עדיין רגשות קשים או אין סליחה וקבלה של מה שהיה, כן יש זווית ראיה שונה. וזה מעולה! (אני רוקדת בכיסא). העבודה של ביירון קייטי עובדת. משם אנחנו מתחילות לתהות מחדש על המשפטים שיהיו רלוונטים באותה סיטואציה.
דבר נוסף שאני שמה לב אליו מאוד בפגישות הוא הזמן שיש "הפרעות" מבחוץ, הודעות שמגיעות, טכנאים שמתקשרים... מדוע הסחות הדעת האלה מגיעות ומה הם משרתות? אני משאירה את ה"הפרעות האלה" כאן כסוג של עדות עבורי שטליה אכן עושה עבודה ומידי פעם הראש זקוק לרגע הפסקה.
ספויילר, בסוף המפגש טליה מרגישה תסכול וחשוב לי להזכיר שאנחנו עובדות וחוקרות ופורמות פלונטרים של שנים. אז בלי הרבה סיומות, בואו נמשיך למפגש הבא עם אותו דף שיפוט. להתראות,
עידית וגנר