האמנית מיכל הלפמן פעילה בשדה האמנות המקומי (והבינלאומי) קרוב ל־30 שנה, תקופה שבמהלכה דברים השתנו בעבודתה, אבל חלקם נשאר לאורך כל הדרך. ״כבר בתערוכת הגמר שלי היה ממד פרפורמטיבי, נוכחות של גוף ותשוקה לטוטאליות בעבודה. אבל מאז עברתי הרבה גלגולים״.
את החיבור המתמשך שלה לממד הגופני היא מסבירה שהיא ״אדם שרוקד ומתעניין במוליכות של תנועה. התנועה היא לא רק בגוף, היא צריכה להיות גם במחשבה ובחיים. מאחר ואני לא רקדנית או כוריאוגרפית, אני מייצרת מסגרת שיכולה להזמין לתוכה אנשים שזה המקצוע שלהם, ליצוק את התוכן. אני מזהה מי הנשאים שיכולים להעשיר ולהפרות את העבודה שלי״.
לאחרונה הציגה תערוכת יחיד באמסטרדם, שבה בא לידי ביטוי הדחף שלה לצאת למקומות אחרים. במקרה הזה אותו מקום אחר התגלגל לפתחה כשהתחילה ללמוד קבלה, מה ש״שינה את האוריינטציה ואת הווקטור של העבודה שלי״. וגם פה עבדה עם קבוצה של רקדנים, מה שהניב עבודת וידיאו, לצד ״מרחב אחר של פיסול וציור ידני, מאוד עשוי״.
למרות התקופה הקשה היא משתדלת להישאר תמיד אופטימית, והתערוכה בהולנד אפילו חיזקה את התחושה שלה. ״הלב שלי מאוד כבד ואני לא מנותקת מהכאב הגדול, אבל כשאני מסתכלת על הדרך, או על איזה סוג של עתיד, ברור לי שעל עולם האמנות הישראלי לנסח את עצמו יותר בחדות, וזה מתחיל לקרות. יש חיפוש ויש שאלות שהיו צריכות להישאל – ועכשיו צריך לתת עליהן מענה״.
