איתן כהן הוא יוצר קולנוע, במאי, מעצב, איש קריאייטיב, יזם ופעיל חברתי (ועוד). בספטמבר 2024 יצא סרטו התיעודי ״איפה תלכי״, שעוסק בחייהן החדשים בתל אביב של שתי נשים מבוגרות שפונו משדרות ב־7 באוקטובר, ובימים אלה הוא עובד על סרטו הבא.

כהן למד תקשורת חזותית בבצלאל, ואחד המוטיבים שהחל להשתמש בהם עוד בתקופת הלימודים הוא כתיבה של טקסטים בעברית באותיות לועזיות – מה שבולט גם במותג האופנה החדש שלו bebber & co. דמותו של בבר, יציר הבינה המלאכותית, קרויה על שם הכינוי של אביו המנוח, והוא מספר שהיא היתה גלגל ההצלה שלו. 

״ב־7 באוקטובר חתכתי את הקריירה. לא יכולתי לעבוד יותר על פרויקטים מסחריים, הרגשתי שזה גדול ממני. נכנסתי כמו להתקף מאניה ויצרתי תוכן סביב המצב. עבדתי עם מערך ההסברה הארצי, ליוויתי משפחות של חטופים וגיליתי את עולם המפונים. תוך כדי גם חוויתי התפרצות של פוסט טראומה״.

את דמות ה־AI של בבר, שהיא ״קצת האלטר אגו שלי״, הוא התחיל ליצור כשהיא לובשת סוודרים מעוצבים עם אותם הכיתובים בעברית־אנגלית (AM YISRAEL CHAI), ועם הזמן החל לקבל תגובות כמו ״איפה קונים?״ תוך כדי שהוא יוצא איתם למסעות, בין השאר בשיתוף מאיץ המחול של מפעל הפיס.

״אני פועל המון מתוך אינטואיציה. הרציונל פחות משחק אצלי תפקיד. אני אוהב לחפש הזדמנויות שיכולות לצאת מהן דברים טובים ושיתופי פעולה, ולהקיף את עצמי באנשים שמבינים אותי – גם אם לפעמים קשה לי להסביר את עצמי״. 

זו גם הדרך שבה יצא למסע על הסרט התיעודי הבא שלו, שנולד משיחה עם בנו מיכאל בראשית המלחמה, מה שהוביל אותו לקנות פיאט מודל 83 ולנסוע איתה ברחבי הארץ בחיפוש אחר תקווה. אנחנו מחזיקים אצבעות שימצא.

סופי ברזון מקאי היא אמנית ואוצרת גלריה בארי, שבימים אלה, במקביל לפעילותה בבית רומנו בתל אביב, בונה את משכנה החדש בקיבוץ שבו פעלה למעלה מ־30 שנה. השורשים שלה הם באנגליה, שם גדלה לאב ישראלי ואמא בריטית ממשפחה אריסטורקטית. ״גדלתי בבית ג׳ורג׳יאני בלב איזלינגטון, והקרקע התרבותית שעליה גדלתי כוללת ספרים של האחים גרים וקלטות קלאסיות של רומיאו ויוליה. זה הנוף הפנימי שלי ומי שאני״.

ב־1990 עלתה המשפחה ארצה וזמן לא רב אחר כך אמה נפטרה. השילוב בין המסורת הבריטית לזו של הנגב המערבי באה לידי ביטוי גם בשפה האמנותית שלה, שאחת הסדרות שמייצגות אותה באופן מובהק היא זו שהחלה לצלם בתקופת הקורונה בסלון ביתה הפרטי בקיבוץ. 

״באיזשהו שלב הושבתי על הספה שלי ברבור. זו עבודה שהרגשתי שכל מה שעשיתי עד אז נועד בשבילה, וכל מה שאעשה אחרי קשור אליה. הסלון הפך להיות האתר שאני מתבוננת עליו באותו מבט שהבטתי בו תמיד על הכל – כזה של היקסמות חדשה, קצת מכושפת, שקשורה גם למוות, גם ליתמות, גם למקום״.

גם הגלריה החדשה שעליה היא עמלה בימים אלה מרגישה מבחינתה כמו ״לעשות את האמנות שלי, רק בתוך מבנה״. השאיפה היא שבראשית 2027 תושלם הבנייה והיא תתחיל לפעול, במקביל לזמן שבו עתידים חברי קיבוץ בארי לשוב לחיות בו.

״התחלנו לעבוד עליה שבועות בודדים אחרי הטבח, בתוך חוסר הוודאות, ולשאול שאלות כמו מהי אמנות בקונטקסט הזה, מה היא צריכה להיות בתוך קיבוץ בארי ומהו המשמעות של כל המהלך הזה – ולתרגם אותן לחזון פרגמטי. הייסוד של המקום הזה הוא ללא ספק המהלך הנפשי וגם האמנותי הגדול של חיי״.

על עצמה, שנתיים אחרי אותו הטבח, היא מספרת ש״יושב עליי משקל גדול, אבל אני מסמנת מטרות בתוך העתיד ואני יודעת שנגיע אליהן. אני מאמינה בשותפות בין אנשים ובכוח שלנו לעצב את העתיד. אני רואה את זה קורה״. 

אמן.

פרק מיוחד לסיכום שנת 2025 עם הפרשנית הפוליטית העצמאית רעות ענבר, שאתם אולי מכירים כ־papanyula באינסטגרם ומהמיזם ״יאללה תקווה״. ״אימצתי את ההגדרה פרשנית פוליטית עצמאית אחרי שאנשים התחילו לכתוב לי ׳את הפרשנית הפוליטית שלי׳ – ציבור שלא הרגיש שיש אנשים בכלי התקשורת להיעזר בו״, היא מספרת.

את העיסוק הנוכחי שלה התחילה די במקרה, בתקופת ההפיכה המשפטית, אחרי שבמשך שנים עסקה בעיתונות (בין השאר בידיעות אחרונות) ובפוליטיקה (בין השאר כדוברת של מרצ). ״כתבתי באינסטגרם הפרטי שלי על מינוי השר דרעי. אנשים שיתפו וצילמו מסך וזה תפס תהודה בסוף כי אנשים חיפשו מישהו שייתן מילים לתחושות שלהם ולעמדות שלהם״.

עד פרוץ המלחמה השתמשה רק בפורמט כתוב, אבל כשהלכה להתנדב בחמ״ל האזרחי ושם חברה לאנשי ״יאללה תקווה״, היא הבינה איזה כוח אדיר יש לווידיאו. ״זה מדיום שיש לו כל כך הרבה מישורים שונים של מסר, שרק אחד מהם הוא טקסט. בהתחלה לא רציתי לערוך את הסרטונים שלי בעצמי אבל התאהבתי בזה והיום אני עושה את זה ב־99 אחוז מהסרטונים. זה נותן לי שליטה על ההידוק של הסיפור״.

תקווה, לדבריה, היא לא מה שמוציא אותה מהבית. ״הרגש שמניע אותי הוא פחד. אנחנו נמצאים במלחמת התשה ארוכה של שנים שבה עושים הכל כדי שנרגיש שאין משמעות למעשה ההתנגדות. אבל אם לא היתה לו משמעות – לא היה ניסיון לשחוק אותו״.

המשימה שלה עכשיו, וגם בכללי, היא ״להפיץ כמה שיותר את המידע לגבי מה שקורה, ולהדביק כמה שיותר אנשים בדבר הזה. את זה עושים בסטורי ובעוד דרכים כמו פאנלים טלוויזיוניים ופודקאסטים. אני רוצה לשנות את השיח המיינסטרימי, כך שיכלול עוד דעות. אני מופעלת, אני נסערת, אני עורכת סרטון ומקללת. אני בשוק ממהלכים, מתעוזה, מחוסר באהבת העם, מהצינות, מהשחיתות. אני רוצה לא להתרגל, לא להיות שוות נפש לגבי הדברים הנוראיים האלה״.

סיון סבג זלנסקי היא אוצרת, אמנית, יזמת, סגנית יו״ר אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב ונצר למשפחת אספנים. בשבוע הבא תפתח תערוכת הפופ־אפ ״המבנה״ שהיא אוצרת, במבנה בן שבע קומות ברחוב אחוזת בית בתל אביב.

היא חיה בחמש השנים האחרונות ברמת הגולן, הרחק מהמרכז האמנותי שגדלה לתוכו – בהיותה בתו של אחד האספנים המשמעותיים בשדה האמנות המקומי – דורון סבג. ״לא הרבה יודעים שאני הבאתי את אבא שלי לאספנות״, היא אומרת. ״בכיתה ג׳ עשו לי מבחנים לתכנית מחוננים באמנות, וככה אבא שלי נחשף לתחום. דרך המורים שלי הוא התחיל להתעניין ולהיכנס לעובי הקורה. גדלנו לזה ביחד ומאז שאני ממש קטנה זה חלק מהחיים שלי״.

סבג זלנסקי היא בוגרת התואר השני באמנות בלונדון, והיום היא בעלת שלושה כובעים מרכזיים שונים – היוצרת, האוצרת והאספנית. ״אנחנו נמצאים בתקופה חרא – גם מבחינת מה שקורה לנו בחוץ וגם בגלל זה שחתכו לנו מתקציבים ציבוריים וממשלתיים. חזרנו לימי מדיצ׳י, שבהם חיינו על כנפי פילנתרופים. העובדה שחברת נדל״ן נותנת מבנה, משלמת על הפקת התערוכה ומשלמת לאמנים – היא דבר שצריך לחבק אותו ואני גאה להיות חלק ממנו״.

גם את אגודת הידידים הצעירים של מוזיאון תל אביב היא רואה כ״חינוך לדור הבא. אנחנו נותנים מרחב להכיר בו את האמנים ואת התערוכות מקרוב, תורמים לאמנים ולמוזיאון להמשיך בדרך שלו. יש בארץ המון אנשים שמתעניינים באמנות, רוצים להשכיל ורוצים להיות עם אנשים כמוהם, והמקום הזה מאפשר חיבורים״.

היא מרגישה לפעמים ״כמו רובין הוד של האמנים. אני כל כך שומרת עליהם, בשבילי הם סוג של כוכבים. אני מוכנה לעשות הכל בשביל צדק לאמנים. הם שמורת טבע ואנחנו חיות נכחדות. אמנות היא גם הראי למציאות. הייתי רוצה להביא לפה את כל עולם האמנות הבינלאומי, ואולי המדינה הזאת לא בנויה לחלומות שלי - אבל לא אעזוב אותה לעולם, אין על ישראל״.

ערן נוימן הוא אוצר, אדריכל שעומד בראש ארכיון עזריאלי לאדריכלות של מוזיאון תל אביב, ודקאן הפקולטה לאמנויות באוניברסיטת תל אביב. בימים אלה מוצגת בביתן איל עופר של המוזיאון התערוכה המקיפה שאצר ״אבטיפוס: האדריכלות של רם כרמי״, שמוקדשת לאחד ממוריו ורביו (שלו ושל אדריכלים ואדריכליות רבים נוספים).

״אוצרות של אדריכלות מחברת אצלי שתי אהבות״, הוא אומר: ״ההיסטוריה של האדריכלות, והדרך שבה מארגנים מידע במרחב. תערוכה היא לא מאמר שפורשים על הקיר – זו צריכה להיות חוויה״. 

התערוכה אודות האדריכלות של כרמי, בן לשושלת של אדריכלים וחתן פרס ישראל, מציגה את הרעיונות שלו בכמה צורות וכוללת שישה פרקים שפרושים על כל ארבע קומות הביתן. ״אחד הדברים שאפיינו אותו, הוא שבניגוד לאבא שלו ולאדריכלים אחרים שחשבו שהם יוצרים עולם חדש – הוא האמין במודלים קיימים, ארכיטיפיים וגדולים״.

גם התערוכה הנוכחית מתקיימת הודות לארכיון עזריאלי לאדריכלות, הפרויקט שנוימן הכי גאה בו (עד כה). הארכיון הוקם אחרי שנוימן חזר מארצות הברית והוקסם ממכון גטי שמשמש לו מאז כמודל (שכולל כ־5,000 אוספים. בקטנה). ״בארכיון עזריאלי יש היום יותר מ־30 אוספי אדריכלות מקוטלגים, לצד תכנית מלגות, תערוכות, ימי עיון. זה מפעל שאני גאה בו כי הוא מייצר שיח על אדריכלות ישראלית ועל תרבות״.

כדקאן הפקולטה לאמנויות הוא עובד בימים אלה על פרויקט נוסף, גם הוא בהשראת מכון גטי – ״מרכז אמנויות ישראל״ שיפעל סביב הגלריה האוניברסיטאית ויכלול אוספים של אמנות פלסטית, תיאטרון, קולנוע ומוזיקה. ״אני אוהב לקבל ביג דאטה ולעבוד עליו. המבט שלי הוא הרבה פעמים דרך הפרקטיקה האדריכלית, אבל יש לי פרספקטיבה גם של שאלות תרבותיות רחבות יותר. מה שאני קם בשבילו בבוקר הוא המחקר, החשיבה, המרחב והיצירה המקומית פה״.

רעות פרסטר היא אמנית, מנהלת מוזיאון פתח תקווה לאמנות וקרית המוזיאונים, ויושבת הראש הטרייה של איגוד המוזאונים הישראלי ואיקו״ם ישראל. אחרי 22 שנים בתפקידים שונים במוזיאון פתח תקווה (שאליו הגיעה בכלל כדי להציג בו), ולמעלה מחמש שנים כמנהלת שלו (לצד האוצרת הראשית אירנה גורדון), היא רואה את ״היתרונות בלהיות אמנית שמנהלת מוזיאון, אבל גם מספיק ביקורתית לראות את כל החבילה. בזהות שלי אני אמנית: זה הבסיס וזה תמיד היה הבסיס״. 

כאמנית, תפיסת הניהול של פרסטר היא קונספטואלית ולא רק אדמיניסטרטיבית, ויש לה ״אמפתיה אדירה לאמנים והבנה של הצרכים שלהם, משהו שאני חושבת שעובר ומתקיים בדיאלוג עם אמנים בשטח״. במהלך שנותיה כמנהלת המוזיאון פרסטר היא בו כמה מיזמים חדשים ומשמעותיים, כמו שיתוף פעולה עם הגראז׳ – מכינה חברתית לאמנויות – שיחד מכשירים מדריכות ומדריכים ומלמדים אותם מקצוע; או ייסודה של תזמורת המוזיאון שמחברת קהלים חדשים ושונים ליצירה האמנותית, באמצעות אוצרות מוזיקלית לכל אחת מהתערוכות.

כיו״ר איגוד המוזאונים הישראלי ואיקו״ם ישראל הנכנסת היא מסתכלת על המוזיאונים בישראל בצורה רוחבית יותר. ״אני חושבת שכולם מתמודדים עם בעיות דומות, אבל אני אופטימית ויש מה לעשות. שני דברים חשובים מבחינתי הם לחבר את המוזיאונים לקהילות, מה שייתן להם דרייב, וגם לחבר את המוזיאונים ביניהם, לייצר בונדינג שיהיה חזק ומשמעותי״.

היא אוהבת לייצר חיבורים ואת החשיבה היצירתית, ולמרות שהגשימה את חלומה של אמא שלה – להיות עובדת עירייה – היא מספרת שיש משהו יזמי בנשמתה, ועכשיו היא תוכל לעשות איתו דברים גדולים יותר. אנחנו מבטיחים לעקוב.

חנוך פיבן הוא אמן, מאייר, מעצב, קריקטוריסט - שפיתח שפה מובהקת משלו לאורך עשורים של יצירה. הוא מגדיר את עצמו גם כ״מחנך מזדמן״ ומספר שהאמנות היתה עבורו ״גשר לעולם ולאנשים, ולא פחות חשוב – גשר לעצמי, להבין את עצמי״.

בימים אלה הוא מציג במוזיאון הרצליה תערוכה, שכוללת גם ״מיני־רטרוספקטיבה״, שמאגדת 35 שנות יצירה בדרכים שונות. ״יש עבודות קולאז׳ שנוצרו ב־1990, והאורגינלים שלהם נשמרו. חלק בתערוכה עוסק בפעילות שלי בעולם האמנות והעיצוב, אבל יש בה עיסוק גם בתרגום של התנסויות, באימון ובתשומת לב – לחיים שמחוץ לעולם היצירה. רציתי שהתערוכה תהיה כמו חוויה של סדנה, אבל בצורה מוזיאלית״.

פיבן מספר שהעבודה שלו היא בעיקר להזיז דברים. ״אני בעסקי ההזזה. הרגע שבו אני קולט שבאמצעות ההזזה פיענחתי משהו שהוא אינטואיטיבי הוא רגע קסום. עוד רגע שאני חושב היום שאני נמצא בו במיטבי, והייתי יכול להיות בו כל הזמן, הוא באמצע הנחיית סדנה. אני מתייחס אליה כסוג של פרפורמנס, סוג של הופעה״.

פיבן למד עיצוב גרפי (תקשורת חזותית) ובמהלך השנים התפרסם הודות לטכניקת הקולאז׳ התלת־ממדי שפיתח, בעבודה עם אובייקטים מן המוכן. הוא פרסם ספרים, כתב מדורים בעיתונים, יצר קמפיינים פרסומיים, הנחה תכניות טלוויזיה והעביר אינספור סדנאות – כולם סביב אותה שפה שפיתח. 

״ספרי הילדים שלי הם בין השאר אלה שפתחו לי את הדלתות וייצרו קשרים ביני לבין מסגרות חינוכיות. היום בארץ יש בתי ספר תיכוניים שעושים הערכה אלטרנטיבית לקראת בגרויות, ש־20 אחוז מהציון בה מגיע מיצירת דמות ספרותית ב׳שיטת חנוך פיבן׳. נוצרה היסטוריה של קשר עם עולם החינוך, שהתערוכה מראה גם אותו״.

כמו התערוכה שבנויה מכמה חללים, שכל אחד מהם הוא קצת אחר – גם הוא מתאים את עצמו בכל פעם לפורמטים חדשים. ״אני בעסקי הגמישות. אין פורמט אחד שאני עובד או נמצא בתוכו. אני מתאים את עצמי למקומות חדשים ולאנשים חדשים, ולומד כל פעם מחדש לזרום״.

דנה אוברזון היא אדריכלית עצמאית, בעלת משרד שמונה 30 עובדים.ות. למרות שכבר בצעירותה היה לה ברור שהיא לא מתכוונת להמשיך את דרכו של אביה, מעצב האופנה הנודע גדעון אוברזון, לאדריכלות התגלגלה די במקרה, אחרי שהתחילה ללמוד גרפיקה וחשה חוסר בנגיעה בתלת־ממד.

במקביל לבתים, היא מתכננת ומעצבת גם חללים ציבוריים כמו בתי מלון ומסעדות. ״בבית אתה בונה את הדיאלוג עם הלקוח, במלון אתה יוצר דיאלוג שהוא יותר קונספטואלי, סטורי־טלינג אחר״. בכל מקרה היא היא לא עושה Houses, אלא Homes: ״המונח Home הוא רגשי. בית לא יכול להיות רק מוצר. בכל פרויקט חייב להיות סיפור וחייבת להיות הדדיות״. 

העבודה ש״חללים טובים מייצרים חיים טובים יותר״ היא לא קלישאה בעיניה, ולבתים לדבריה יש אנרגיה – הם לא רק יפים. אחד הדברים החשובים מבחינתה בעיצוב בתים הוא האמנות, שהיא שכבה תרבותית נוספת, ובניגוד לרוב האדריכלים בארץ, היא לא מפחדת מצבע ואפילו מעדיפה אותו. ״רוב הבתים בארץ נעים בין שחור ללבן, ואם אנחנו חושבים על המקום שאנחנו חיים בו – זה ממש לא מתאים. מאז שפתחתי את המשרד לא עשיתי מטבח לבן אחד״.

במקביל היא גם מלמדת באוניברסיטת אריאל. ״זה מרגש אותי בעולם ציני שלא קל להתרגש בו, ומשאיר אותי צעירה. הסטודנטים מגיעים מרקעים שונים, ואני רואה את המשמעות של להיות אישה וללמד כיתה שיש בה נשים – שאילולא הייתי שם, הן לא היו מאמינות שאפשר להיות שם״. 

דניאל צ׳צ׳יק הוא אמן וצלם, שכבר כמה עשורים נע על הציר שבין צילום עיתונות לצילום פרויקטים אמנותיים משלו. בימים אלה הוא משיק את ספר האמן Backroads, המשך של תערוכת יחיד שהיה אמור להציג בגלריה בארי ובשל אירועי 7 באוקטובר התארחה במוזיאון ארץ ישראל. ״כשהתבגרתי והיה לי צורך להביע את עצמי, הבנתי שהמצלמה היא הכלי הכי חזק עבורי לעשות את זה. היא כלי שבא להביע רגש ואת הדרך שבה אני תופס את העולם״.

צ׳צ׳יק למד במשך שנתיים צילום בקמרה אובסקורה (״המשכתי די מהר לדרכי״) ואחרי שאביו נפטר התחיל ליצור פרויקטים משלו. במקביל התגלגל לתפקידו כצלם של מוסף גלריה בעיתון הארץ – שעבורו הוא מצלם כבר כ־20 שנה. ״שם התחילה הקריירה העיתונאית שלי, וזה גם מה שקידם את העשייה האישית. צילמתי אוצרים, אספנים, מוזיקאים, ובצורה אורגנית ולא מתחננת נוצרו שיתופי פעולה״.

הוא מגדיר את עצמו ״כוריאוגרף של ויזואליה״ ועובד בסדרות שבהן הוא מנסה להבין ולפענח מהלכים שונים. העבודה העיתונאית, הוא מספר, שומרת אותו ״מחובר לקרקע, למה שקורה, לאנשים, לאקלים. אם לא הייתי עובד בעיתון העבודה שלי היתה תלושה. אני מרגיש שהעיתון משאיר אותי בתדר של הכאן והעכשיו״.

פרויקט שצילם ב־2017 בצפון שוודיה בשם Days Before Darkness הפך בשנים שמאז ל״מטריה״ של רוב העשייה האמנותית שלו. זו גם אחת התמות שמופיעות בספר החדש, שהודפס במהדורה מוגבלת של 300 עותקים בשחור לבן עם תמונות צבע שמודבקות ידנית. 

אודי רביד הוא ״איש UX״ מזה 20 שנה, רובן כשכיר ובשנה האחרונה כעצמאי (אחד העיסוקים המרכזיים שלו כיום הוא ליווי של חברות סטארט־אפ), ״אבל יותר מכל דבר אחר אני איש פרודקט״, הוא אומר. רביד למד לתואר ראשון במדעי ההתנהגות וכשסיים המשיך ללונדון, לתואר שני ב־Human Computer Interaction (סיפור שבו מעורבים גם טיול בעולם, אינטרנט קפה והמעבדות של MIT). 

בסיום הלימודים התקבל לעבודה בסוכנות שעשתה פרויקטים גדולים בתחום, ביניהם לבדוק את ההומפייג׳ של אתרים גדולים, לעצב מכונות כרטיסים לרכבת או לעצב מערכת טלפוניה לטריידים בבנק בפריז ובלונדון. החלק האהוב עליו בפרקטיקה הוא ״לנחות בחיים של אנשים אחרים שכל כך שונים מאיתנו״, כמו לדוגמה אצל חקלאים שמגדלים תירס בארצות הברית, ו״להתעסק באסטרטגיה של מוצר. להבין את השוק ומהו הדבר הגדול שאנחנו יכולים לעשות״.

הקפיצה הבאה לדבריו תהיה בעולם האי־קומרס, כזו שעשו גט או וולט – שאפשר לחלק את החיים שלנו ללפניהם ואחריהם - ואחת ההתפתחויות הגדולות הבאות שהוא צופה היא התפתחות בדיאלוג שלנו עם אתרים. ״אני די בטוח שמתישהו בעתיד הלא רחוק תיכנס לאתר של הבנק ותדבר עם מכונה שמדברת אליך בקול מסוים ובטון ספציפי. דברים שאתה לא אוהב לעשות לאט לאט ייעלמו – אם תרצה לפנות לביטוח לאומי, ה־AI ידבר איתם. הרבה דברים יעברו לסוכנים, הבוט שלי ידבר עם הבוט שלך. מצד שני, תהיה אינטראקציה יותר מעניינת עם דברים שאתה כן אוהב לעשות, כמו ספורט או אופנה״.

יחד עם זאת, הבינה המלאכותית, לדבריו, עדיין לא יודעת לבנות מערכות מורכבות. ״היום זה ברמה שבה אני עדיין צריך להוביל את זה, אבל הכלים שלה מהממים. אני רוצה להאמין שהאישיות שלנו בתהליך עוד רלוונטית. הבינה תביא גם לירידה בנפח ובגודל של UX, אבל לאלה שיעבדו תהיה משמעות גדולה יותר״.

שמרית אלקנתי היא מאיירת (שלא נאמר מאיירת־על), בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר (2009). פרויקט הגמר שלה, ״חדשות״, הוא אחד הדברים שמלווים אותה מאז: ״עד היום אני מציירת מסכים מהחדשות. הבנתי שלא משנה מה אצייר, כל עוד יש את הלוגו והפורמט – אני יכולה לשים מה שאני רוצה ואנשים יקבלו את זה כחדשות, כמציאות״.

מה שהוביל אותה ליצור את הפרויקט אז, בזמן הלימודים, היתה התקופה של מלחמת לבנון השנייה. הפרויקט כלל אנימציה בארבעה ערוצים שישב על קוד שזפזפ ביניהם. ״זה הכי טוב שהצלחתי למצוא לחוויה של של המציאות שהיא מקוטעת״.

ב־15 השנים האחרונות היא מאיירת ספרי ילדים, יוצרת אנימציה, איורים לעיתונות, להופעות מחול ועוד. הפרויקט האחרון שלה, איור הספר ״הפיראט באמבט״ שנוצר בעקבות הצגה של תיאטרון הקרון, הפך מפרויקט מוזמן לפרויקט אישי. היא בחרה לעבוד בו בפורמט של קומיקס, כשיצרה כל דימוי בשלוש שכבות בצבעים שונים ואז חיברה ביניהן.

כמרצה לאיור ורישום ומנחה פרויקטי גמר (בשנקר ובצלאל), היא מאמינה שגם הבסיס לאיור ואנימציה היום מבוסס על רישום ידני. ״לפעמים יוצא לי להרגיש כמו מרצה לתנ״ך, כשאני מנסה להסביר לסטודנטים למה הם צריכים לדעת יסודות של רישום, של קומפוזיציה, של קו וכתם, של היררכיה. אני אלחם על זה שזה קריטי להחזיק עיפרון, להביא רעיון באמצעות סקיצה, לעבור תהליך״.

היא כנראה אחת היחידות בעולם שמעולם לא השתמשה (עדיין) בצ׳אט GPT, אבל היא גם לא ממהרת להשתמש בו. ״הכל עובר אצלי דרך היד ואני מכורה לרגעים האלה. זה משהו בריאותי. אני לא רואה איך AI נכנס אצלי לתוך התהליך הזה, אבל אולי יום אחד אמצא את המקום שבו הוא עוזר לי במשהו. בינתיים אני לא רוצה שהוא יחפש עבורי, גם לא מילה. זה מאבק לחפש את המילה – אבל אני נהנית מהמאבק״.

נטע מוזס היא אמנית, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית, ומהקיץ האחרון גם סטודנטית לתואר שני באמנות באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. בימים אלה היא משתתפת בתערוכה ״שולחן עבודה״ במוזיאון חיפה (כחלק מהבוגרות של הרשת המקצועית של מרכז אדמונד דה רוטשילד), שבה היא מציגה עבודה שמורכבת מאקווריום גדול, וידיאו והסיוט הכי גדול של כולנו – מחשב שטובע במים.

״אני עוסקת במתח בין העולם הפיזי לעולם הדיגיטלי״, היא אומרת, ״וחוקרת את מערכות היחסים שלנו עם מסכים. אבל לא המסכים הם אלה שמעניינים אותי, אלא האנשים והיחסים ביניהם. 

״חלק מהמורשת של ללמוד וידיאו היא מבחינתי להשתמש בעצמי ובגוף שלי, וזה גם חלק מזה שאני עושה הכל בעצמי (מלבד המוזיקה שעליה אמון אחיה התאום) – מצלמת, עורכת, עושה וידיאו מאפינג, מתכנתת כשצריך. אני אוהבת להיות להיות בשליטה ולהיות ספונטנית ,לפעול בסיטואציה בחופשיות. אני מבינה בעצמי מה העבודה כרגע דורשת וזה מה שאני עושה״.

עד המעבר לניו יורק בארבע השנים האחרונות היא חייתה ופעלה בירושלים – שם גדלה ושם עבדה בסטודיו שלה שבסדנאות האמנים בעיר, שאליה היא גם מנסה להביא ים בכל הזדמנות אפשרית. אחת העבודות המשמעותיות שלה בעיר היתה שלט ניאון היקפי מסביב לאצטדיון טדי, במסגרת תערוכה שהציגה בגלריה במקום. 

״אני אוהבת את הסטודיו ואוהבת לארח. אני מאחלת לכל אחד שיהיה לו מקום כזה, כמו חדר משחקים של ילדים. מרגע שנהיה לי סטודיו הבנתי שכל החיים אצטרך כזה״.

את הסטודיו שלה על שלל המשחקים שבו היא ארזה, אבל חשוב לה להמשיך להישאר פעילה גם פה, ובחורף תציג תערוכת יחיד בגלריה בארי בתל אביב – פיתוח של פרויקט קודם שיהיה בו כמובן גם וידיאו. ״אני עדיין מתרגשת מווידיאו בכל הצורות שלו. בכל דבר שאני עושה יש וידיאו, אבל בכל דבר שאני עושה יש גם את החלל, ואת הגוף שנכנס לחלל״.

רונה מיוחס קובלנץ היא מעצבת תעשייתית (״אבל תלוי מי שואל״) שלמדה עיצוב במילאנו, בגלל כיתוב שמצאה כילדה מתחת לצלחת בחנות העיצוב שפעלה מתחת לביתה. בתום הלימודים נשארה לעבוד באיטליה, בסטודיו לעיצוב שעוסק בגופי תאורה - מה שהכתיב הרבה מהעיסוק שלה עד היום. 

מאיטליה עברה לאנגליה, שם חייתה ועבדה במשך שמונה שנים, בחברת תאורה שהתמחתה ביצירת גופי תאורה קאסטם־מייד, בין השאר לאחד שהשם שלו אולי יישמע לכם מוכר, ג׳יימס טורל. ״מנורות הן מוצר שנראה בשני מצבים: כבוי ומאיר״, היא אומרת. ״הוא מאיר חלל או אוביקט, הוא מסמן. אנחנו לא יכולים להתעלם מהאור שאנחנו חיים בו ומהפונקציונליות שלו״. 

בתקופתה באנגליה נחשפה גם לעבודה בזכוכית שסופגת את האור ו״זורקת״ צבע, מה שהוביל אותה לפתח מוצרים שאותה הזכוכית עמדה במרכזם. ״הצרכים משתנים לאורך השנים. אנחנו חיים היום בעידן ניאו־בארוקי, שיש בו שוב דגש על היופי והדרמה. בתקופה שבה התחנכתי הכל היה אחרת, יותר מינימליסטי. אני משלימה עם השינויים ומנסה להתאים את עצמי אליהם עם מה שאני מביאה״.

התהליך אצלה מתחיל בפונקציונליות. ״גם אם זה דקורטיבי – יופי ואסתטיקה הם עניין פונקציונלי בחיים של כולנו. בסוף, כמעצבת, חשוב לי שלדברים תהיה אמת מידה של זמן, שלא יהיו חד־פעמיים. ההביטאט, סביבת החיים, המגורים שלנו – מבחינתי הם משהו מאוד פרקטי.

״זה משהו שמגיע מצורת חיים שחייתי בה בתור ילדה: כל שנתיים עברנו בית. גדלנו כמשפחה אבל הבתים נשארו קטנים – וכל פעם היה צריך למצוא פתרון לרהיטים או איך לארגן אותם״. 

המאיירת דנה שמיר אוהבת לחשוב על עצמה כמספרת סיפורים. ״יושבים לי בראש המון סיפורים פרגמנטליים, וכל כמה שנים הם מוצאים דרך לצאת החוצה״, היא אומרת. למעלה מ־30 שנה שהיא יוצרת בטכניקות שונות, ובמקביל מלמדת, מרצה ומנחה בשלל מקומות.

היצירה שלה, לדבריה, נובעת הרבה פעמים ״מתוך סביבת סיפורים שאני שקועה בה באותה התקופה. האמת שלי - וגם העבודה שלי - היא פיגורטיבית, גם אם היא מאוד כאוטית, וחשוב לי גם שיידעו באיזה מוד הייתי כשיצרתי אותה״.

לאורך כשלושה עשורים שבהם היא יוצרת, היא עוסקת באופן רציף במה שהיא מכנה ״סבלות״ – מה שבא לידי ביטוי באי־נחת, בסבל אנושי, בדמויות של חיות שחוזרות על עצמן וב״שואות קטנות״. בין אם זה בעפרונות, בצבעי מים, בתחריט או לאחרונה גם במגזרות נייר – היא נאמנה לעבודה הידנית, גם לאור האפשרויות הטכנולוגיות הנוכחיות. 

״אני לא יכולה לחשוב על אדם שמצייר או מייצר ללא המגע. היצירה היא סוג של הארכה של הגוף שלי. אני לא מרגישה את זה כשאני לוחצת על כפתורים. במעט הפעמים כשביקשתי מסטודנט לצייר באייפד, הבנתי את העיקרון אחרי כמה דקות וחזרתי לעיפרון״.

את ה״הנאה הצרופה״ הזו היא מנסה לשמר וגם ללמד את הסטודנטים שלה. ״אני נאחזת ברגליים שלהם, אומרת להם קודם כל ללמוד ולחשוב – כי אולי אלה השנים האחרונות שבהן הם יוכלו לעשות את זה. הם צריכים ללמוד לאהוב גם את הטעויות״.

אחרי שלמדה ועסקה בתחריט במשך שנים רבות, מרביתן באיטליה, גילתה בשנתיים האחרונות את מגזרות הנייר, בהתחלה מתוך מקום פיזי: ״לאחר אי אלו סבלות, היתה לי תחושה שאני צריכה לחזק את המוטוריקה העדינה של הידיים שלי. נשביתי, ומאז אני תקועה עליהם. 

״אני לא מסתפקת רק בגזירה אלא מציירת עליהם. עוד לא מיציתי את הטכניקה ועוד לא נאמרה המילה האחרונה. אבל אני לא מתייאשת מחומרים – אני אשב איתם עד שאפצח אותם לגמרי״. 

האדריכל פיצו קדם גדל לצד סבא נגר ובילה לא מעט שעות באטליה שלו בדרום תל אביב. בהמשך הלך ללמוד צילום כי (כמו רבים וטובים) לא התקבל ללימודי אדריכלות בבצלאל. לאחר מכן למד ב־AA בלונדון, ואחרי שבוע יחיד שבו עבד במשרד אדריכלים אחר, הקים את המשרד שלו.

בימים אלה יצא לאור (בהוצאה גרמנית) הספר ״25 פרויקטים נבחרים״ שסוקר כ־25 שנות פעילות של האדריכל פיצו קדם. במהלך השנים עסק בעיקר בבנייה פרטית, אבל מאז תכנן גם מסעדות, בתי מלון, מבני תעשייה ומשרדים. 

״כשאתה מביט אחרי 25 שנה על הפורטפוליו שלך, אתה מגלה שיש קו הרבה יותר רחב ממה שחשבת״, הוא אומר. ״אמנות פלסטית נודדת ממקום למקום. אדריכלות נטועה במרקם, היא לא יכולה לנדוד. לכן נוצר מצב שאתה לוקח על עצמך המון אחריות. זו עוד שכבה מבחינתי, כאמן שרוצה להשפיע ולשפר את הסביבה״.

המשרד שלו מונה עשרה עובדים – מספר שהוא מגדיר כ״קו האדום. אחרת אתה הופך להיות יותר מנהל, ולי כקונטרול פריק אמיתי היה חשוב תמיד להישאר במקום של איכות ולא כמות. להישאר הסבא הנגר שנוגע בחומר״. 

כל השנים הוא מחפש את העל־זמני באדריכלות, ״להשתחרר מאופנות. אם אתה נאמן לערכים – האסתטיקה תגיע. אם משהו לא נוח – אתה תסבול ממנו כל כך, שהוא גם לא יהיה יפה. הכל נעשה בזיעה, במאמץ, בחקר, בטעייה ובלמידה עצמית. כשאתה הולך עם האמת שלך – התוצאה היא על־זמנית״.

בינתיים הוא נהנה משני הדברים שאהובים עליו במיוחד במקצוע – האחד הוא הרגע שבו הוא מקבל את הפרויקט, כשמישהו מחליט להאמין בו; והשני, כשמתבטלות פגישות״. אנחנו מזדהים.

ארי פולמן הוא במאי, תסריטאי, כותב וזוכה פרסים (״ביקשתי מהילדים שיכתבו על המצבה שלי ׳מחולל סרטים׳. אני חושב שזה תרגום נאמן וחופשי ל־Filmmaker), שמתייחס לסרטים שיצר כמו לילדים.

״ואלס עם באשיר הוא כנר מחונן שמופיע על במות בכל העולם. כנס העתידנים הוא הילד שכשמזמינים אותך לבית הספר, הוא יושב מול המנהלת עם הגב והיא אומרת שהוא ככה וככה. ואז כשאתה נכנס לאוטו ומסתכל במראה אתה אומר ׳זה הילד שלי׳. הוא מייצג אותי. זה הסרט שלי שאני הכי אוהב. הוא לא שלם, הוא פגום, אבל הוא מייצג אותי נאמנה״.

בימים אלה הוא עובד על כמה וכמה (וכמה) דברים. ״אני אובססיבי. בשנתיים האחרונות כתבתי ארבעה פיצ׳רים. את ואלס עם באשיר כתבתי בארבעה ימים. יש לי טבלה שאני מעדכן כל שנה, עם רשימת הפרוייקטים שפיתחתי והאחוזים שהם יקרו. פיתחתי לדוגמה סדרה מצוירת על גירושים. לפני שנתיים נתתי לה 40 אחוז שהיא תקרה, השנה עדכנתי ל־10 אחוז״.

הכל אצלו מתחיל ממבט ויזואלי. ״אני קודם כל בורא עולם ויזואלי, ואז מתחיל לזוז. כשאני כותב – אני לא כותב אותיות, אלא מדמיין את הסצנה״. מכל הדברים שהוא עושה, רק הכתיבה עבורו נתפסת כעבודה. ״לביים על סט זו לא עבודה. זה להיות מלך. לשחק״.

הוא לא אופטימי, אבל יודע להאחז בסימנים טובים, ״אחרת לא הייתי עושה אנימציה״. בעתיד הוא משער ש״הקולנוע הולך להיות אמנות מוזיאלית. יש בזה גם דברים יפים, יחזרו לבתי קולנוע קטנים. יישארו סרטי מארוול ונשלם עליהם הרבה כסף. 

״אם אתה רוצה להמשיך לעשות סרטים היום, אתה צריך להבין את הטכנולוגיה ואיך אתה עושה את זה בצורה מינימליסטית. במקביל, יהיו יצירות AI ופסטיבלים של AI. קצב ההתפתחות של זה הוא בלתי נתפס. פרסומת שעשיתי ב־AI לפני שנה וחצי נראית עכשיו כמו מהמאה ה־19״. 

האוצרת דרורית גור אריה פעילה מזה שלושה עשורים בשדה האמנות המקומי והבינלאומי; ובשנה שעברה היתה גם האוצרת הראשונה שזכתה בפרס מפעל הפיס לאמנויות ולמדעים ע״ש לנדאו. אחרי שבמשך 20 שנה שימשה כמנהלת והאוצרת הראשית של מוזיאון פתח תקווה, היא יצאה לדרך עצמאית; היום, בין השאר, היא האוצרת של גלריה אחד העם 9 שהקימה – גלריה אקדמית בפקולטה לאמנויות בסמינר הקיבוצים.

במקביל היא אוצרת תערוכות נוספות, ולא מזמן חזרה מדרזדן שבגרמניה, שם הוזמנה להיות חלק מצוות האוצרות של הביאנלה השלישית בגודלה בגרמניה, תחת הכותרת Never Grey. בימים אלה מוצגת גם תערוכת יחיד שאצרה במוזיאון רמת גן, פרויקט שעליו עבדה תקופה ארוכה עם האמנית מיטל כץ מינרבו.

מתחילת דרכה היא משלבת בין אמנות חזותית ותחומים נוספים. בתערוכה הראשונה שאצרה בתום לימודיה היא שילבה בין אמנות לתיאטרון, טקסטים ושירה, ובהמשך אצרה את אחת התערוכות הראשונות ששילבו בין אמנות ומחול. גם סאונד הפך להיות ממושאי העניין המרכזיים שלה במהלך השנים. 

״זה הכוח והיופי שלנו, העירוב הזה״, היא אומרת. ״אני מאמינה שאמנות צריך להרגיש ולחוש דבר ראשון. מעניינת אותי היכולת לחבר בין החוויה הפיזית־חושית לחוויה האינטלקטואלית״.

המשא שהיא נושאת היום, וגם זה שאמנים נושאים איתם, הוא כבד, ״בעיקר כשיש חילוקי דעות ומחשבות על מלחמה וטרגדיה לכל הצדדים. אני לא אדם אופטימי מטבעי אבל אני חייבת להיות אופטימית ולהאמין שהפצעים מתישהו יגלידו, ושיש משהו במקום הזה שחייב להמשיך להתפתח.

״יש משהו איכותי, רציני, שחופר לעומק באמנות ישראלית. אמנים ישראלים היום לא יכולים להמנע מלגעת בסוגיות שמגיעות מהמציאות, וגם כשהם עוסקים בצבע - הוא לא יהיה רק צבע. החיים פה הם כל כך בלתי אפשריים, וכנראה שאמנות צריכה במקום הגידול שלה תנאים של קונפליקט״.

פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם ליאור וולף - אדריכל נוף ובעלים של משרד אדריכלי הנוף צור וולף. הוא חלק מהמשרד ממש מהרגע שבו סיים את לימודיו בטכניון, בשנת 1997; אבל למשרד יש היסטוריה ארוכה הרבה יותר והוא פועל כבר משנת 1953. היום הוא מונה 20 עובדים, חלקם עובדים בו שנים רבות.

״כששואלים אותי מה אני עושה אני עונה בציניות ׳גנן עם דיפלומה׳; וברצינות אני מסביר שאדריכלי נוף הם אלה שמעצבים את המרחב הציבורי הפתוח – כל מה שאינו בניינים״, הוא אומר.

בין הפרויקטים המשמעותיים שבהם היה שותף בשנים האחרונות אפשר למצוא את גן המדע במכון ויצמן, שהוא מגדיר כ״שבעה־שמונה פרויקטים קטנים נפרדים, שבסוף התחברו לסיפור אחד גדול. כל מתקן הוא מיוחד במינו, והמחשבה היתה איך מתאמים את כולם יחד, איך ילד חווה את המקום ואיך מבוגר חווה אותו״.

עוד פרויקט גדול שבו לקח חלק הוא מדבריום – פארק החיות האינטראקטיבי הראשון מסוגו בעולם, שכולל גם בית חולים וטרינרי. ״מטרתו ללמוד על בעלי חיים תוך כדי משחק וחיקוי של התנועות שלהם. הם מסתובבים באזורי המחיה ואנחנו מתבוננים בהם. זה היה אתגר כי אנחנו יודעים לתכנן לאנשים, אבל לתכנן לבעלי חיים זה משהו אחר לגמרי״.

יחד עם המשרד היה אמון על תכנית המתאר לעיר כסיף, עיר חדשה בצביון חרדי שאמורה לקום בדרום הארץ, שדרשה תכנון עבור אוכלוסיה ספציפית ושונה. ״התכנון הוא שונה כשמדובר באנשים שונים ובאוכלוסיות שונות, וגם באזורי אקלים שונים. עם כל פרויקט צריך ללמוד עוד דברים. בימינו יזמים מבינים שפרויקט טוב הוא כזה שגם תכנון הנוף שלו טוב. כמעט בכל רשות מקומית יש אדריכל נוף, יש מחשבה ונותנים חשיבות למרחב הפתוח״.

פרק מיוחד במסגרת הכנס ה־21 של האיגוד הישראלי לאדריכלי נוף בחסות איטונג, עם אדריכל הנוף אודי בנימיני, בעל משרד עצמאי. בנימיני סיים את לימודיו בטכניון בשנת 1988 (״המחזור החמישי או השישי של אדריכלות נוף״); לאחר מכן עבד במשרדים שונים ובשלב מסוים גם לקח הפוגה של עשר שנים שלמות מהמקצוע ועבד כקבלן לעבודות עץ. 

״אמרתי שאני צריך פסק זמן כדי לעשות דברים בידיים״, הוא מספר. ״אבל לא עזבתי את התכנון. הייתי בשני כובעים – כובע המתכנן וכובע המבצע. בגיל 54 החלטתי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, ובשנת 2007 הקמתי משרד עצמאי שהיום מונה ארבעה עובדים, ועוסק באדריכלות - כל מה שהוא לא בניינים. אנחנו יוצרים מרחבים, מקומות וחללים – בכל קנה מידה״. 

אחד הפרויקטים המשמעותיים עבורו הוא קמפוס חינוך מבואות הנגב בקיבוץ שובל, שכולל בתי ספר, מרכז אתלטיקה, מרכז מדעי ותיאטרון חוץ (לא אמפי!) שמשמש אלפי תלמידים. ״רצוי שאדריכל הנוף ייכנס לפרויקט כבר בהתחלה. הוא זה שקובע, לדוגמה, את כל הגבהים בפרויקט. בכל פרויקט כולם מחכים לתכנית הראשונה של הגבהים של אדריכל הנוף, ואז כולם ׳מתיישבים׳ עליה״.

עוד פרויקט שיקר לליבו הוא גן זיכרון קטן שמשתרע על פני שטח של דונם במושב חרוצים, שתוכנן במעגלים ובמרכזו יש פרגולה – גזיבו שמטפס כיסה אותו. ״זה פרויקט שמוקדש לבן המקום, שהיה קבלן וחבר ונפטר. ביצענו את הכל ביומיים – חברים ואנשים מהמושב״.

בנימיני אמון גם על אדריכלות הנוף בחוות ערנדל בערבה, מוצב צבאי שהפך למלון בוטיק. ״עשיתי גם הרבה רחובות. אחד הרחובות שאני גאה בתכנון שלו הוא רחוב השחם בפתח תקווה, אזור שסביבו תעשיית הייטק ומסעדות. הוא היה רחוב נורא ואיום והמטרה היתה להפוך אותו לאזור בילוי. הרחבנו אותו, הגדלנו, הכנסנו שתי שדרות של דולבים. היום הולכי הרגל שמסתובבים בו – ביום ובלילה – מרגישים אחרת לגמרי״. 

שירה זלוור היא אמנית וזוכת פרס שיף לאמנות ריאליסטית – הפסלת הראשונה (והיחידה) שזכתה בפרס עד כה. בימים אלה היא מציגה בתערוכה ״עוד רגע״ במוזיאון אגם בראשון לציון עציץ, כלב, עורבים, גובלן וזר פרחים – שמרחוק נראים כמו ״הדבר עצמו״ אבל עשויים משעווה.

בעקבות זכייתה בפרס שיף הציגה במוזיאון תל אביב תערוכת יחיד ובה 373 (!) ציפורים מ־86 מינים, שפיסלה באופן ריאליסטי, גם הן משעווה (נחשו כמה זמן זה לקח לה). ״בתפיסה שלי אני לא חושבת שאני יודעת לפסל״, היא אומרת. ״כל פעם אני חושבת איך עושים את זה, ומלמדת את עצמי מהתחלה. המטרה שלי היא לא ריאליזם מתוך חיקוי הטבע, אלא יש לי פנטזיה ואני מגשימה אותה. מה שאני רואה הם דברים ריאליסטיים וצבעוניים – הם אלה שמפעילים אצלי משהו״.

בימיה הראשונים כפסלת פיסלה בעיקר דמויות, ביניהן כאלה שנמכרו  ביריד צבע טרי (הראשון!). ״בלילה שלפני הפריוויו נמכרו כל העבודות. זה היה ממש טראומטי. שנה אחר כך, כשהיתה לי תערוכת יחיד, החלטתי שאני לא עושה יותר דמויות, ובין השאר התחלתי ליצור גובלנים משעווה״. 

זלוור, שגדלה בבית דתי של הורים שעלו מאוסטרליה, למדה באולפנה אבל תמיד ביקרה במוזיאונים ויצרה במסורות קראפט שונות. גם בלימודי האמנות במדרשה היא לא למדה פיסול, ומתחילת דרכה הבינה ש״האמנים שהכי נגעו בי היו אלה שכנים עם עצמם. אלה שהאמנתי להם. היה לי חשוב למצוא את מי שאני – ומשם לגדול״.