חנוך פיבן הוא אמן, מאייר, מעצב, קריקטוריסט - שפיתח שפה מובהקת משלו לאורך עשורים של יצירה. הוא מגדיר את עצמו גם כ״מחנך מזדמן״ ומספר שהאמנות היתה עבורו ״גשר לעולם ולאנשים, ולא פחות חשוב – גשר לעצמי, להבין את עצמי״.
בימים אלה הוא מציג במוזיאון הרצליה תערוכה, שכוללת גם ״מיני־רטרוספקטיבה״, שמאגדת 35 שנות יצירה בדרכים שונות. ״יש עבודות קולאז׳ שנוצרו ב־1990, והאורגינלים שלהם נשמרו. חלק בתערוכה עוסק בפעילות שלי בעולם האמנות והעיצוב, אבל יש בה עיסוק גם בתרגום של התנסויות, באימון ובתשומת לב – לחיים שמחוץ לעולם היצירה. רציתי שהתערוכה תהיה כמו חוויה של סדנה, אבל בצורה מוזיאלית״.
פיבן מספר שהעבודה שלו היא בעיקר להזיז דברים. ״אני בעסקי ההזזה. הרגע שבו אני קולט שבאמצעות ההזזה פיענחתי משהו שהוא אינטואיטיבי הוא רגע קסום. עוד רגע שאני חושב היום שאני נמצא בו במיטבי, והייתי יכול להיות בו כל הזמן, הוא באמצע הנחיית סדנה. אני מתייחס אליה כסוג של פרפורמנס, סוג של הופעה״.
פיבן למד עיצוב גרפי (תקשורת חזותית) ובמהלך השנים התפרסם הודות לטכניקת הקולאז׳ התלת־ממדי שפיתח, בעבודה עם אובייקטים מן המוכן. הוא פרסם ספרים, כתב מדורים בעיתונים, יצר קמפיינים פרסומיים, הנחה תכניות טלוויזיה והעביר אינספור סדנאות – כולם סביב אותה שפה שפיתח.
״ספרי הילדים שלי הם בין השאר אלה שפתחו לי את הדלתות וייצרו קשרים ביני לבין מסגרות חינוכיות. היום בארץ יש בתי ספר תיכוניים שעושים הערכה אלטרנטיבית לקראת בגרויות, ש־20 אחוז מהציון בה מגיע מיצירת דמות ספרותית ב׳שיטת חנוך פיבן׳. נוצרה היסטוריה של קשר עם עולם החינוך, שהתערוכה מראה גם אותו״.
כמו התערוכה שבנויה מכמה חללים, שכל אחד מהם הוא קצת אחר – גם הוא מתאים את עצמו בכל פעם לפורמטים חדשים. ״אני בעסקי הגמישות. אין פורמט אחד שאני עובד או נמצא בתוכו. אני מתאים את עצמי למקומות חדשים ולאנשים חדשים, ולומד כל פעם מחדש לזרום״.
