וּמָוֶת כִּי יָבוֹא וּבְשַׁלְהֶבֶת שַׁלְוָה נִצְחִית אֶת יָם לֵילִי יָאִיר, זָהִיר וְרַךְ יִסְגֹּר אֶת שְׁמוּרוֹתַי חותמים את פרקי האהבה שלנו עם השיר שאיתו התחלנו. [איזה שיר אידיוטי, למה אני קורא אותו בכלל?] כי בסוף מה נשאר? אחרי כל הדברים המתוקים, כל החנדלאך, החיזור, הציפייה ורגעי התשוקה – בסוף שוב ממתין לנו הכאב. [אין שום כאב, לא מזיז לי!] כבר רמזנו על כך בפרקים הקודמים: באהבה יש נפגעים. [פחחח, מי נפגע, ממי? ממך?] על זה, רובנו מעדיפים לא לדעת דבר. אבל למה בעצם זה קורה? עמרי ותומר מצטיידים בדלי של בן אנד ג'ריז ופוצחים במרתון רום-קומז כדי למצוא את התשובה. [נמושות!] מתחת לכרבולית, הם מגלים את ז'יליין בנדה שאתחיל להפנות אצבעות מאשימות ולצווח על נטישת הערכים האוניברסליים. האם ייתכן שהתשוקה היא אויבת השוויון? [מה זה ההפרשה המוזרה הזו מהעיניים שלי?] הם שלחו אותו לדרכו והדליקו את המרקע, אלא שבמקום "כשהארי פגש את סאלי" [אחח רוב ריינר, אללה ירחמו], הופיעה על המסך אנאל-ליבוביץ' קנהן ויש לה דבר או שניים לספר לנו על שנאה, ובעיקר השנאה לדמוקרטיה. האם זהו פרק על פוליטיקה? לא בהכרח, לא בהכרח – עוד נראה לאן אפשר לקחת את זה! [קחו אותי, קחו אותי מהעולם הזה כבר!] כי שוב מגיע ללא הזמנה ידידינו [נישאר ידידים או שסתם אמרת?] הסלובני ז'יז'ק, שהסליק את עצמו פנימה בתוך דלי הגלידה, ועושה לנו סדר בכל הסמטוחה הזו. כמובן שבאהבה יש נפגעים, וברור שהיא לא שוויונית. אהבה היא למעשה אקט אלים! הפך השוויון! ואפילו רובין וויליאמס ומילה קוניס יקפצו לביקור קטן, אז עם כל הסלבים האלה וכל הדמעות שנזיל יחד [בוהוהוהו!], איך לא תבואו לשמוע? אז יאללה, כנסו לכרבולית, תנו לייק ושיתוף – ולחצו על פליי.

אֵי מוֹלֶדֶת אַהֲבָה? לֵב אוֹ רֹאשׁ לָהּ נַאֲוָה? מַה לָּה מַאֲכַל־תַּאֲוָה? עֱנוּ, עֱנוּ! את שאלת השאלות שייקספיר שואל פה דרך פיה של פורציה, לא? [סליחה?] אהבה, זה בראש או בלב? [סליחה, מישהו פה יכול לעזור?] מהו יעד התשוקה? האם זו כלל תשוקה? אחחח כמה שאלות [מישהו יכול להזמין פורץ? ננעלתי בתיבה!]. ננסה לאט-לאט לפרום את פקעת החוטים הזו. עמרי ותומר רוכבים על גב המקרל וצוללים עמו אל מחוזות חדשים במצולות האהבה. [מישהו...? הצילו...] כי עם כל הכבוד לשייקספיר וכל המליצות היפות, היום רובנו מוצאים אהבה בטינדר, או בבאמבל אם אנחנו מחזיקים מעצמנו פרוגרסיביים. צדפה נוצצת נפתחת בפנינו ומתוכה פורצת אווה אילוז – ויש לה מה לספר לנו על אהבה בעולם המודרני ובעיקר, למה היא כל כך כואבת. [עופרת, אלוהים, אני נושם עופרת!] כן-כן, הקפיטליזם הוא שוב החשוד המיידי. מאחורי שושנת ים ענוגה, מציץ ידידנו הוותיק זיגמונד ועושה לנו סדר – לאהבה שני זרמים. חיבה ותשוקה פועלים במקביל. זה לא "או, או" כפי שהיינו רוצים להאמין, או כפי שפורציה תוהה לעצמה. [הכול סוגר עלי... בוא אופל מתוק, חבק אותי]. אבל החגיגה האמיתית מתחילה כששלמה יהודה שיינפלד מגיח מסילון תת קרקעי חמים ומציע פרשנות מופלאה למוטיב שלושת התיבות ב"סוחר מוונציה" [תיבות...? יש פה מישהו? הו, תודה לאל! אני כאן! אני כאן!] מה מנסה שייקספיר לספר לנו על המתח בין אהבה ופנטזיה? על האישה שהביאה אותנו לעולם, שנחיה איתה ושאליה ניאסף בבוא העת? [אני כאן!]. רגע לפני שנצוף חזרה אל האוויר הצלול [אוויר! אוויר!], רוז-פול וינסיגוארה מראה כיצד מתפקדת האישה כסימפטום עבור הגבר. אז קדימה, שימו שנורקלים, תנו לייק ושייר, וצאו איתנו לסיבוב.

"רַכּוֹת רַגְלֶיהָ, כִּי לְעוֹלָם אֵינֶנָּהּ נוֹגַעַת בַּקַּרְקַע, "עוֹשָׂה אֶת דַּרְכָּהּ פּוֹסַעַת עַל רָאשֵׁי-הַגְּבָרִים בִּמְעוּפָה". ככה אנחנו אוהבים אותה, את האהבה – למעלה, למעלה בשמיים, מנשקת לנו את הראש בעדינות, לעולם לא בקרקע. אלא שבסוף, אנחנו צריכים לחיות עם האהבה כאן בעולם [ארכיפה! בואי, בואי]. התחלנו את המסע שלנו אל מהות האהבה דרך השירה, אבל בין הפואטיקה ובין המציאות כאן ועכשיו – תהום פעורה [ארכיפה! תפני לי את שולחן 3!]. עמרי ותומר עושים את המתבקש ביותר וניגשים לטקסט אלמותי שכולו נסוב סביב השאלה העתיקה: "מה זאת אהבה?". השתרענו על הכריות, מזגנו כוס יין, והצטרפנו אל אגאתון, אריסטופנס, סוקרטס ועוד חברים (כולל הופעת אורח מפתיעה, שלא נאמר אתנחתא קומית), אל אחד מהדיאלוגים היפים ביותר שנכתבו על ידי אפלטון [תעבירי לי פה סמרטוט, זהירות על החלילנית!]. סוקרטס על ההתחלה מפוצץ את הבועה המתענגת והמתפייטת שעליה אנחנו מתרפקים כשמדברים על האהבה. הוא מזמן את הכוהנת דיוטימה ומשתף אותנו בסוד כמוס – ה-Origin Story של ארוס הוותיק והטוב [ארכיפה! כמה אני עוד אקרא לך?!]. הרבה רמזים מרתקים הוא זורק לנו כאן: האם הארוס הוא החתירה שלנו אל שחסר בנו? האם ישנו מדרג בין סוגי התשוקות השונות? אהבה טובה יותר ופחות? ומה ראוי שנאהב יותר? סוקרטס אכן חכם גדול כשהוא מעלה את השאלות האלו בין חברים, עם כוס יין וקצת בידור [ארכיפה, יאללה תמזגי להם עוד סיבוב!]. אבל הכול מתהפך כשהוא נדרש להתמודד עם סיטואציה, כאן ועכשיו, בה בחור צעיר ומאוהב פגוע, ותובע ממנו מענה. כי בסוף, לאהבה יש נפגעים. ובדיוק כפי שבסוף המסיבה, אחרי שכולם ילכו הביתה, תגיע המשרתת לנקות אחריהם, כך גם מעבר לכל המליצות, השירה, ההגיגים והמילים היפות – נמצאים הנאהבים שחותרים אליה, מבולבלים, מבוישים, שיכורים, בלתי מסופקים. אבל לא צריך להיות עצובים, הרימו ראש, מזגו כוס יין, תנו לייק, שתפו, לחצו על פליי. מתחילים.

עֲלִי כְּבָר, שֶׁמֶשׁ, לְבָנָה סַלְּקִי, הִיא כְּבָר חוֹלָה, חִוֶּרֶת מִקִּנְאָה, כִּי אַתְּ יָפָה מִמֶּנָּה, יָפָתִי. אחחחח, כמה מילים כבר נכתבו על האהבה [אחי..], כמה השתפכויות, כמה ערגה [גבר...], כמה זמן שהמתינו אוהבים [באמת כמה זמן..]. אבל בינינו, עם כל מה שיש לנו על הראש, בעיקר בזמן האחרון, למי יש עצבים לכל זה? [אחשלי, אני רעב טילים...] אנחנו יודעים שאנחנו אוהבים [האמנם?], מצהירים שאנחנו אוהבים [כיצד?!] ומוכנים לפעמים גם למות בשביל האהבה [או בשביל מנה פלאפל...]. אבל תכלס –אנחנו יודעים מה זה לאהוב? [לדעתי, אהבה זה עמבה] עמרי ותומר לוקחים פניה חדה במסדרונות הדחויים ונכנסים אל קיטון בלתי צפוי [יש למישהו מילון?]. באיזה אופן הפכה האהבה לדבר הדחוי? [זה הסחוג, קצת שורף בחך, יעבור] נתחיל במסע בין המילים שנכתבו על אהבה ואוהבים [לא קלט ת'רמז זה...], על פני שלושת רבעי מאה [הפלאפל הומצא באלף הראשונה... הא! ניצחתי!] וננסה להבין מה בחרנו לדחות בזמן הזה [מה לדחות... אל תתביישו, יש מספיק לכולם!]. לאה גולדברג [אוהבת הרבה פטרוזיליה] תגלה לנו שלפעמים המוות עדיף על אהובים אדישים [כאלו שלא אוהבים פטרוזיליה, בוגדים בקיצור]. אבל שום דבר לא יכין אתכם לכותבת הנוספת, שמוצאת את תביעות האהבה שלה דווקא בקפה של הבוקר [דירבאלאק לא שחור!] ואפילו ביומן [זאתי אוהבת בלאפה עם חומוסי, בדוק, יש סרטון טיקטוק]. במדף הסמוך, יחכה לנו מבקר הספרות פול ואלרי [הבחור לא טעם פלאפל מימיו] ויספר לנו עם מה באמת כותבים שירה [עם הרבה בצל...], וכיצד ניתן עם המכשיר המופלא הזה להפוך אויב לאוהב [ביס יחמם לבב אנוש!] רומאן יאקובסון [עוד שחוך-פלאפל מקופח] יספר לנו על קולנוע שכבר שכחנו שהתקיים. מה טמן הממד הפיקטורלי [הא?] של הקולנוע הראשוני [למה לקלל...] שייתכן שבחרנו להשאיר מחוץ למה שאנחנו מכנים "אהבה"? [לא הבנתי...] שווה לשמוע, יש אפילו סיפור פיקנטי [הופה! חריף!] על ניצול יחסי מרות [חריף אש... לוהט!]. ולבסוף, שניה לפני שסוגרים את הדלת [של השירותים אחרי] ואוטמים שוב את קיטון האהבה לעד [סליחה... זה החומוס...], מסלסל יצחק יהודה גולדיצהר [בלוע פלאפל רציני!] מזמור סופי בהטעמה פרסית [עם לימון שחור] ומזכיר לנו כמה מתוקה יכולה להיות אהבה [כל ביס ביס!], כשמוכנים לקחת סיכון [עם כל החריף, אל תתאשכנזו לנו]. ואולי אפילו לגלות בסוף הדרך, שלא היה שם סיכון מעולם [שורף מכל כיוון, אבל בריא!]. טוב מה התחלתם להתייפייף לנו פה? אנחנו במלחמה, יאללה להתעורר! [תעמיס עוד מנה!] שימו לייק, תנו שייר לפרק, האזינו, דברו איתנו וקדימה, אין זמן – האהבה לא מחכה! [וגם לא החציל...]

עמוק בחדר האפל, אנו לא רק צופים – אלא נצפים בפרק הקודם עזבנו אתכם כך מול המסך, ניצבים מול ערימה של איברים מבותרים [תודה על זה ז'יז'ק!]. ואנחנו, היושבים בחשכה, מגששים ומחפשים אחר הפאלוס, אך ייתכן שמה שאנו מחפשים לא נמצא שם בחוץ, אלא הרחק הרחק מתחום המודע. אז שנצלול פנימה? על הדרך, זהו את כל הציטוטים של גיבורי הקולנוע ששילבנו כאן, בימים שעוד היו גיבורים. בין הפותרים נכונה, יוגרל סירוס! עמרי ותומר גוללים אחורה, אל המקום בו הפורנוגרפיה חדלה מלהיות סיפור. וגם מולבי מופיעה שוב, אבל עכשיו נשארת השאלה, האם המבט אכן גברי או נשי כאשר הוא נטול כל סובייקט, כשהאיבר מנותק מגוף קונקרטי? ["?You talking to me"] ואיך בכלל נכנס הלא מודע לכל הסיפור הזה, ומה הוא עושה לשאלת דימוי האישה בקולנוע? והאם זה בכלל דימוי? אז זימנו את המומחה לענייני הלא מודע. פרויד מביא איתו את הגיבור האמיתי של תהליך הצפייה. האגו רוצה לקחת חלק סיפור, הוא רוצה, הוא מזדהה. בינתיים, הסופר-אגו, מחכה לנו בשקט מאחורי המסך. הוא מזכיר לנו שאחרי שהתענגנו, צחקנו, בכינו, שמחנו ונפלנו, גם נחווה את האומללות שלאחר-מעשה, את הרגע בו האחר אובד. ["The horror… the horror"]. לאקאן מתפרץ בדרמטיות ומנכיח מחדש את המסמן האבוד. הפורנו, הוא אומר סותם את האיווי בכך שהוא נותן לנו הכול כאן ועכשיו. אין חסר, אין יצירה ואז אנחנו נאלצים שוב לשאול, האם לאור כל זה, הפורנו הוא אכן בכלל אמנות? אז היכן האישה בכל זה? אובייקט? דימוי? מסמן של האיווי של האחר הגדול? דבר אחד בטוח, כשהפורנו מצמצם הכול לאיבר, נמחק החסר ונמחק האיווי. אז אם פורנו איננו יצירה, ולא פנטזיה במובן המשחקי, ואולי כבר איננו אפילו מדיום - אז מה הוא? מציאות? דימוי של מציאות? ננסה יחד להבין האם אנו הצופים גיבורים רומנטיים, קורבנות טראגיים או בכלל שותפים לדבר עבירה. ואולי על הדרך להבין מה חסר לנו שם [כי  "There is no Spoon"], אבל איבר – בהחלט יש! אז הצטרפו אלינו, זרקו איזה לייק ושיתוף ואם יש כל תהיה, שאלה, ויכוח או נאצה ["I'll Be Right Here"].

מצלמות, סאונד, זקפה, רול – אקשן! איזה בלגן, איזה בלגן... וכמה עוד בלגן אפשר שיהיה? אל תדאגו, הפרק הזה הולך לבלגן לכם את הראש. בפרק הקודם, תומר ועמרי חזרו אל המבט הגברי [אה...] וגילו שם את האישה [חצופים] במבע האירוטי [יאללה יופי...] בקולנוע הקלאסי [יש את זה ביותר קלישאתי בבקשה?]. עם מולביי הם שוחחו על פלוצנטריזם [מי?!] ומצאו עצמם תקועים עם השאלה - מי האובייקט בכל הסלט המטריד [מה אתם משחקים אותה!] של הפורנו? אבל מה קורה כשעוברים מסקרלט אוהרה אל פורנוגרפיה [מעבר מעבר...]? פתאום אנחנו מגלים הרבה סימני שאלה, שמונחים איפה שקודם לכן הבמאי והמפיק הציבו מבע קולנוע חד-משמעי [באמת?]. אז מה קורה שם... מעבר למבט... ואיפה נכנס הפאלוס לכל הסיפור? [נו באמת...] פתאום, בלי שום התרעה, ז'יז'ק [אמאלה!!!] נכנס לתמונה [לא שמישהו הזמין אותו, כן?]. ז'יז'ק מביא עמו [כמו תמיד] דימויים גרפיים מטרידים שיוציאו לכם את החשק מפורנו לחודש שלם [או לפחות אנחנו מקווים, ואל תספרו לנו אם לא]. אבל גם הוא מציב בפנינו שאלה – איפה הפאלוס?! [לא נמאס לכם?] מקלאסיקה לפרוורסיה, ממבע קולנועי למבט פולשני, תומר ועמרי יגלו – מי באמת מסורס בכל הסיפור הזה, ובאיזה אופן הסירוס פועל פה, ולומדים דבר או שניים נשיות. אה כן... וגם על מוצארט! [יש למישהו איזה קונצ'רטו מיותר?] עשרת הראשונים שיעשו לייק יקבלו סימפוניה של תודה בתגובה.

**טוק, טוק, טוק** "שלום גברת, הבנתי שיש לך פה סתימה". "מקווה שהבאת את מפתח הצינורות הגדול..." **וואו וואו, צ'יקה צ'יקה!** כן, זה עדיין הסטריאוטיפ שלנו [שלכם? שלהם? אוף...] על הפורנוגרפיה. אבל בינינו, כמה שנים היא כבר לא נראית ככה? [תמיד עסוקים באיך היא נראית...] משהו בעולם הדימויים של התוכן הארוטי השתנה, כוחה של השפה מתנקז ממנו, משהו נותר עירום. עמרי ותומר לוחצים על פליי [קליק], וממשיכים את הקלטת מהמקום בו הפסיקה בפעם האחרונה שנפרדנו [אי אפשר קצת להפריד ביניהם?]. מה קורה כשהפורנוגרפיה מתנתקת מהמסגרת הסיפורית והופכת לבליל של אקטים מפורשים ללא הקשר שאנו פשוט גוללים דרכם? ואנדרווקן הוא הראשון שנפגוש בדרך וייקח אותנו צעד אחד קדימה [יד ביד, ולב בלב?]. מה שאנו מזהים בפורנוגרפיה מתחיל כבר בשפה שלנו היום [שלכם!]. כשהממד הסמנטי מפנה את מקומו יותר ויותר ל"אמיתי" [בדיונות בשקל! מי רוצה בדיונות בשקל!]. היומרה שלנו לתפוס את השפה כבעלת כוח מצווה [לא בקטע של עלייה לתורה, כן? תירגעו], שאם נקרא לדברים בשם "הנכון", המציאות תתוקן. האם זו הסיבה שההפשטה [הופה!] הזו מתרחשת גם בפורנוגרפיה? ומה זה עושה לנו? עוד זה מדבר וסוזנה פאסונן כבר מכחכחת בגרונה [כולם לעצור, סוזנה מדברת!], מזכירה לנו שמה שפעם כלל עלילות מורכבות ופתלתלות, הצטמצם היום לכותרת קצרצרה. ואת כל הפנטזיה שלנו אנחנו מנקזים אליה. [אה...] אך זה לא נגמר בדימויים עצמם, אלא גם באופן שבו אנו [אתם!] מתבוננים בהם. מולבי כבר תופסת את מקומה ומזכירה לנו שלפני הכול, יש שם אישה ואופי ההצגה שלה בקולנוע המודרני, הופך למעשה את העין לאיבר מיני [פרויד יגיד – איבר ארוגני]. אתם מדברים איתנו על פורנו, אבל למעשה – "המבט הגברי" הוא נחלתו של המדיום הקולנועי, נקודה. [היינו שמים סימן קריאה אבל... עם הפאליות לא מתעסקים! אופס...] ואיך יוצאים מכל הפלונטר הזה? ניחשתם נכון, עם פרק נוסף! [אוי לא...] אבל למה לצאת כל כך מהר? [אתם באמת שואלים!?] יש משהו חמים ומחבק גם בתוך הפלונטר, לא ככה? [לברוח!!!] אז בואו, האזינו איתנו, תנו איזה לייק ושייר, אולי תיהנו כל כך שלא תרצו לצאת... **וואו וואו, צ'יקה צ'יקה!**

בין אם זה מסקרן אתכם, מדליק אתכם, אולי מגעיל ודוחה אתכם – הפורנוגרפיה הפכה להיות המוצר הנצרך הנפוץ ביותר ברחבי העולם... ורוב הסיכויים? שגם אתם הייתם, לפחות פעם אחת, צרכנים. היא מלווה אותנו עוד מימי המערות ומאז שידענו ליצור, יצרנו זימה. והיום, הזימה עולה בסערה השמיימה – אל הענן. החוברות המקומטות והמצהיבות שהיו בעבר מוחבאות בקפידה מתחת למזרן המיטה, זמינות היום בקצות האצבעות. מה קורה היום לאל המפוקפק הזה, שאסור לדבר עליו, אך כולם עובדים? הנסתר והנגלה? עמרי ותומר נועלים את הדלת, מסירים את האבק מעל הווידאו הישן ומתחקים אחר הנקודה הסינגולרית הזו, בה תמונות נעות הפכו לרכוש שניתן לצרוך בפרטיות ביתך. כדי להבין מה קרה לפורנוגרפיה, נצטרך להבין איזו מן חיה היא. עם תומס קולקה, נעלה לשאלה – האם הפורנוגרפיה היא בעצם אמנות קיטש? לעתים קרובות בדיונים על נושא הפורנוגרפיה, דנים ביוצרים ובמשתתפים ועולות שאלות על ניצול והחפצה, אך לא פחות חשוב מכך לשאול: מה עושה הפורנוגרפיה לצופה? עם גיל כרוז, נניף את השלט ההרלדי שלנו וניקח את הגוף למסע פנטזיה קטן בימי האבירים, לצלילי שירת הסירנות של הפורנוגרפיה. מה יש במדיום הזה שגורם לסמלי לקרוס ומותיר אותנו מרודדים לאומללות גופנו? וכמה אנשים בכלל צורכים פורנו? ובאיזה אופן? ומתי הופק סרט ה-Casting Couch הראשון בהיסטוריה? על השאלות הללו ועל עוד רבות אחרות ננסה להשיב בפרק הזה. אז יאללה, תשתובבו קצת איתנו, ואם באמת בא לכם לרגש, תנו איזה לייק ושייר, פרגנו. קריאה נוספת: תומס קולקה, "קיטש מהו?", עיון: רבעון פילוסופי ל"א 88-101 (1982) לקריאה ברשת: https://www.jstor.org/stable/23349700 [https://www.jstor.org/stable/23349700?read-now=1&seq=2#page_scan_tab_contents] Caroz, Gil. "Moments of Crisis", NLS Congress 2015, Hurly-Burly 12.

ב-22 למאי השנה, התפרסמה ב-Ynet רשימת 25 חופי הנודיסטים הטובים בעולם של CNN. שם דווח, כי חוף מצוקי דרגות בים המלח הוא אחד היעדים המומלצים ביותר. ברשימת CNN נכתב, "צופו בעירום במים החמים והמלוחים במיוחד של ים המלח, שמאפשרים ציפה יוצאת דופן, ומרחו על גופכם העירום בוץ שחור מרגיע ועשיר במינרלים, הכול בחוף סלעי ופראי על הגדה המערבית של ים המלח", לצד הערה קטנטנה, "ייתכן שזה המקום היחיד במזרח התיכון שבו תמצאו סובלנות כלשהי כלפי עירום בציבור". סובלנות, זו מילה מעניינת ביותר. איפה ניתן למקם את הסובלנות הישראלית בשנת 2025? באיזו סובלנות מדובר? והאם הסובלנות הישראלית הזו, אם היא אכן קיימת, יודעת לעשות היטב עם המילה – "לא"? עמרי ותומר יורדים מהבמה הקדמית (תודה לך גופמן, רק אל תגמור את המים החמים בבקשה) וממשיכים להתחקות אחר הפריצות (גופמן, בבקשה תסגור את הדלת כשאתה במקלחת... באמת...). ביציאה מאולם המופעים ממתין לנו שאטל ישירות אל חוף מצוקי דרגות, ומה שהולך שם... לא תאמינו. אבל פגשנו שם תיירת צרפתייה, הפסיכואנליטיקאית פרנסואז דולטו, אשר יד ביד מובילה אותנו לאורך החוף לשיחה קולחת אל שאלות מהותיות: מהם ערכים? למה אנחנו צריכים אותם בכלל? איך זה קשור במשפחה? באדם? והאדם נודיזם זה לכל אחד? אך עמרי ותומר חשו באי-נוחות מסוימת (לא בגלל הערום, גופמן כבר שבר אותנו עם הבמה האחורית שלו), פשוט... אומנם הייתה כתבה ב-Ynet, מפרגנת והכול... אבל האם ייתכן וישראל לא אוהבת לחשוף את עצמה? אולי היא מעדיפה להצטנע? גם מפני האזרח? האם ייתכן שהגבול בין מהוגן לבין פריצות, הוא לא חקוק בסלע? אלא תלוי גם ביכולת שלנו, של כל אחד, לומר לא? הרבה שאלות עלו, ודבר אחד בטוח – לא על כולן נקבל תשובות. הערב ירד, השמיים התקדרו, וזיקוקי הדינור מרחוק נראו... ולפתע תומר שואל – "תגיד עמרי, גופמן, זה לא מרגיש לכם קצת שישראל דומה לשלב הזה של ארגון מסיבת רווקים?" נותרנו עם פיות פעורים, וגם אתם מוזמנים להשיל את השכבות מעליכם – רק אם תרצו כמובן – ולקפוץ אל המים המלוחים של הסובלנות הישראלית. מהרו לפני החקיקה הבאה של הקואליציה, שלא תאפשר לכם אפילו להתפשט במקלחת. גם אם אתם לא מסכימים.

"איכה הייתה לזונה קריה נאמנה" אוי לנו כי שוברנו! ידעו-נא כל יושבי עירנו: מגיפה נוראה מתפשטת ברחובותינו!  פריצות, חוצפה ופורנוגרפיא רחמנא ליצלן פוגשים בכל. קמח החכמים המצוינים עמרי ותומר דעיה"ק נתניא לתהות על קנקנה. תניא, הלא לימדנו גופמן: כל החיים — הצגה אחת גדולה! והנה שחקני השקר יצאו מן הבימה, והביאו לכולנו מחזות של תועבה! ואליבא דלוינס — המבט, הוי המבט!!! במקום לראות את פני הזולת כקדושה — הופכים אותו לראי פרוץ, למסך חשוף! אנו מזמינים את הציבור הקדוש להיאסף למפגש כוח אדיר לעילוי נשמת הגאון החסיד יוחנן לקאן זצוקללה"ה ולזעןק כיצד היה הדבר שהפכה הפריצותשכל עין רואה בו, וכל אוזן שומעת עליו? בברכת לייק ושער, בית מדרש מקרעל

תלמיד: מורה נעלה, מדוע אינני מצליח להירדם עוד? מורה: אולי זו השאלה שגורמת לך לנדודי שינה. תלמיד: אתה מתעתע בי. מורה: בהחלט, אך רק על מנת שתעתע בעצמך פחות. תלמיד (מהמהם בהבנה): אז אין גורם. מורה: האם כשאתה חותך בצל, זהו הבצל שבוכה? תלמיד: ... מורה: יופי, עכשיו לך לשטוף כלים. ואכן, יש את סוגי הכאב שכל שאנו מבקשים מהם הוא רק מנוח. עם זאת, מרובם אנחנו דורשים הסבר. כפי שראינו, הכאב הוא חוויה מהותית לקיום, הוא מלווה אותנו בדיוק כמו פעימות הלב. ועדיין, בכל פעם שהוא צץ, אנחנו שואלים, שלא נאמר זועקים: למה? עמרי ותומר תוהים בקול רם, מה לכאב ולסיבתיות? בתחתית הבור שחפרנו, גילינו יחד עם ידידנו הוותיק לאקאן שסיבתיות היא היחידה הקטנה ביותר. האם אנחנו עדיין תחת הצל של אריסטו וארבעת הסיבות שלו? האם אנו מצייתים למערכת מוסרית-משפטית שבנויה על תודעת גמול, או שמא אנו שבויים בנרטיב שדורש אשמה והודאה בה כדי להעניק תוקף לגאולה? ומה בין סיבתיות להסבר? בדרך אל בטן האדמה של הכאב, חפירה אחר חפירה, פגשנו את הבודהה והקספה הערום ["איפה אתה חושב שאתה נמצא?! שים עליך משהו, בחייאת!"] מנהלים דיאלוג טורדני משהו. ממנו עולה שלכאב יש נוסחה מסודרת, אך האם זוהי סיבתיות? ומה בשאלות התלמיד מחולל את הכאב הרבה יותר מהתוכן שעומד מאחוריהן? לאקאן מסיים לנשנש את ליטרת הבשר שלו, מכחכח בגרונו, ושואל בנימוס [שלא כדרכו]: "אהמ, חברים, אפשר אולי להציע משהו? על מה אתה מדבר קספה?". היה לו עוד הרבה מה לומר, אבל בשלב זה ראשו של הבודהה התפוצץ. לאקאן הביט בעיניו הכואבות של קספה הערום, דרכן ראה קספה את עצמו משתקף, ואת עיניו משתקפות בעיניו בהשתקפות – עד אינסוף, והצביע על כך שמעבר לראייה, שם נמצאת העין. סארטר דחק עצמו דרך חור המנעול, הבודהה עצם את עיניו כמעט עד הסוף וקספה... ובכן... קיבלתם כאב ראש מכל זה? מצוין, עוד צעד. אז תנו לנו יד ותצטרפו אלינו? כי אם לא, התלמיד מבקש עזרה בשטיפת כלים. וכולנו יודעים מה עדיף – לשטוף כלים או לתת לנו לייק ושיתוף. ככה זה - כדי לקבל, צריך לתת. רק קספה, תלבש משהו בחייאת... שטיפת כלים בעירום אפילו סיינפלד לא מרשה.

לעצום עיניים. ניקח נשימה עמוקה. ששששש. מעגנים את הנשימה בעומק הבטן. והנה מופיעה מחשבה. רגע לפני שניפרד ממנה ונחזור לנשימות, ניתן לה מקום... עמרי ותומר מטים אוזן אל הקול הקורא מן המזרח, ובוחנים מקרוב את המושג החרוש ביותר בהגות הדתות הדהרמיות, הביץ' הנצחית: ה-קארמה. מהי הקארמה אם לא מערכת התחשיבים להצדקת הכאב בעולם? [פתחו יומני חשבונאות, זה הזמן לערוך רשימות זכות וחובה, טוב ורע, מה המאזן שלכם?] האם הקארמה היא גורל בלתי ניתן לשינוי? [המשיח בוא יבוא!] או אולי קריאה לאחריות אינסופית של הסובייקט? [שופנהאואר צועק – אתיקה!] דרך סבך אופנישדות וסוטרות, נפצח את גלגוליה של הקארמה, נלמד איך צוברים אותה [יש לכם כרטיס חיוב?], איך שורפים אותה [זכיתם בלוטו?], ואיך נזירים עירומים כביום היוולדם קשורים לכל הסיפור [סמוטריץ' לא מרשה]. ועכשיו, רגע לפני שנחזור לנשימה, אל התרגול, אל הרגיעה בחיים, שלחו מחשבות על לייקים ופתחו את ברז השיתוף - הבטיחו לעצמכם גלגול נאה וגאולה מן העולם הבא. כאן ועכשיו. [נו!? איפה הלייק!?]

זה מתחיל עם יללות תנים ברקע. שעות הלילה פולשות דרך הבגדים, קורעות את המעטפת, ומשתפשפות כנגד העור החשוף – צמרמורת אוחזת בהם, זה מתקרב. הם רוצים שזה יתקרב. הם עצמם שואפים לשם... לנקודה הזו מעבר... אל המקום הזה שבו יש "יותר מדי"... מה כל כך מפתה ב"יותר מדי" הזה? תומר ועמרי ממשיכים בדרך אחר הדחוי, אבל הפעם מהנקודה ההופכית – הדחוי שהופך למבוקש, למה ששואפים אליו, לנקודה שמאפשרת משהו אחר. "To boldly go where no one has gone before"! אז קראנו לאורן בן יוסף שיחזור וינחה אותנו במסלול המוליך אל מעבר לאילוסטרציה, אל הסבל או הכאב ששועטים אליו בהתלהבות! נראה שיש משהו בחוויה הזו, של מה שאי אפשר לשאתו, דבר-מה שמרומם אותנו, שמאפשר לגעת בנשגב. דפיקות על הדלת, חלונות רועדים, טלוויזיות מרצדות, רעשים בלתי-נסבלים, והאוזניים... העיניים... זה סרט אימה או מציאות? למה אנחנו כל כך נמשכים אל הכאב שאנחנו מסבים לעצמנו? ולמה האדם מסב כל כך הרבה כאב לסובבים אותו, לאחרים וגם לאחרות של עולם החי, ואולי אף העולם עצמו...? עם סוזן סונטג ננסה ללמוד משהו על הכאב של אחרים, על הסבל שאנו גורמים לאחרים, ועל ההתענגות הכרוכה בכך בנו. מה לצמחונות וטבעונות ולשאלת הכאב? ומה בנוגע לעולם, לאקולוגיה, לשמירה על העולם? האם גם בזה יש משהו מה"יותר מדי"? ואיך זה קשור ביצירה? מבין פיסות האומנות, המוזיקה הקשה, סרטי האימה, והרגעים הללו שמצמררים אותנו עד לשד עצמותנו אורן מוביל אותנו צעד אחד מעבר – אל מחוץ להבנה, האידיאולוגיה והאני – אל גלקסיות רחוקות, סאונד צורם, בחירות קולינריות ומשאלה קטנה אחת של ילד – ננסה לצלול אל מופע של כאב שאנו כמעט לא מדברים עליו, אבל חווים, מחפשים ואולי... יוצרים עמו מדי יום. ממשיכים ללכת אל עבר הלא-נודע, ומזמינים אתכם להצטרף אלינו ולהיות מופתעים... ואם לא קופץ עליכם איזה משהו מתוך המסך שגורם לכם לצרוח באימה – אז תביאו לייק ואיזה שיתוף, מה... זה כואב לכם?

[דפיקה על הדלת] שלום! כנס, כנס. שב. כרטיס בבקשה. שלום דוקטור, אני רק – קודם כל כרטיס. לעמרי ותומר עוד לא כאב מספיק, אז הם החליטו להעמיק חפור מהטראומה, הישר אל הכאב הגולמי. מהי התחושה הזו, שאנחנו חווים בעומק הגוף והנפש, שנראה שלעתים הופכת להיות הקיום כולו? להבין איך בדיוק חשים אותו, אולי מספר לא מעט לרופאים – אבל לעצמנו? מעט מאוד. אז החלטנו לבחון את מהות הכאב דרך שני הוגים – ועוד שלושה. "כואב לך משהו?" הוא שואל, ככה, בלי להרים מבט. אבל אין לך מושג מה להגיד. זה לא בדיוק איפה, זה שאני מאז לא מפסיק להרגיש את הכאב הזה. זה כמו שאמר היידגר, דוקטור – יש שם פצע בהוויה. קרע. "אני לא מבין... פצע, קרע, לוחץ... על מה אתה מדבר?" כי זו לא שאלה של "איפה". והכאב הוא לא אירוע, הוא מצב מתמשך. כמו שולחן שפתאום לוחץ עליך, בלי שנגעת בו. אמרנו את זה לרופא, אבל הוא לא ממש הבין – מה לעשות, לא קרא את ראסל. והכאב הזה – הוא לא לבד. הוא נלמד. הגוף למד אותו. התרגל לשבת נכון, ללכת נכון, לדבר בשקט, להיראות חזק. והכאב, במקום להתפרץ, התארגן. עד שהפך לטבע. אבל הרופא גם לא קרא בורדייה, אז גם פה אין ישועה. אין לזה מילה. כי כמו שכתב בארת. ברגע שזה קורה, נבין את העובדה הבלתי נסבלת – אותו הדבר שמכאיב לנו, בין אם אנחנו חשים אותו או לא, הוא המקום בו אנחנו פוגעים באחרים. לא, זה... כואב לך משהו? תזדרז בבקשה, יש הרבה בתור. אני מנסה פשוט, זה לא כזה פשוט. אז מה מפריע לך? מה כואב? זו תחושה לא ברורה, זה לא... זה התחיל אולי בכאב, אבל זה יותר כמו... נוכחות בזו. נוכחות? לא מבין. מה נוכח? מר... ראסל, כן? מה הבעיה? הכול התחיל בגלל שולחן דוקטור, ראיתי אותו, חשתי אותו, פתאום זה לוחץ. שולחן? כן דוקטור, שולחן. אני לא מבין, הנה, זה שולחן. מה שאני נוגע בו. כזה? לא דוקטור, לא השולחן הזה... זה גם לא השולחן עצמו... זה משהו לוחץ. לוחץ? איפה? הדיון של תומר ועמרי בדחויים ממשיך, הפעם מדברים על כאב – האם אנחנו דוחים את הכאב מעלינו? ומה זה עושה לנו? איזו מן חברה או תרבות אנחנו הופכים להיות כאשר הכאב שלנו, וגם הכאב של אחרים, דהוי, מושתק, מורדם. אה כן, וגם שופנהאואר יהיה, אז כבר מובטח שיהיה כיף. אז בואו, צאו מהאדישות, הקשיבו, שתפו, תנו בלייק. לא נרדמים בשמירה.

-אתה יודע איפה אתה?  שאלה מצוינת, דוקטור. אני קם בבוקר, שוטף פנים ורק אז - בודק את הדופק. אבל בכל יום אני צריך לשאול את עצמי, האם זה הגוף שלי שאת הדופק שלו אני מודד, או רק התחפושת. עמרי ותומר התחפשו לזבוב והתיישבו על קיר קליניקת הפסיכיאטר. בסוף, בין אם יצליח הלום הקרב להישמע או לא, אם יוכל לדבר, אם נצליח לגייס הקשבה רדיקלית עבורו ובין אם לאו – נשארת שאלה אחת: האם הדרך החוצה מהבלתי נסבל תלויה באחר? והאם... יש בכלל דרך החוצה? אבל בואו, בואו נחזור לקליניקה... -אתה מתכוון שאינך יודע כבר מי אתה? יאללה, מה אני נראה לך... לא יודע מי אני, כמו בשיר של מרוואן מחול? לא, לא – אני מתכוון למשהו עמוק יותר. תראה, שם בשטח, זה ממש מרגיש כמו סיוט, כאילו ירדת מדרגה אחת יותר מדי למטה בסולם יעקב, ואתה שואל את עצמך, האם אלו שדים שמבקשים לקרוע אותך לגזרים או מלאכים שבאים לקחת אותך אל ממלכת הנצח? והאם באמת עדיף לשלוט בגהינום מאשר לשרת בגן העדן? כל פעם שהוא דיבר, אתה רצית להאמין לו. כי לשקר יש קול מוכר. אולי אפילו הקול של אמא שלך מהעבר. -אתה מרגיש שאתה עדיין שם? אתה שואל אם חזרתי? (מצחקק במרירות) חזרתי מאיפה? אל מי? איך קרא לזה ההוא, עם הסיגר? הדחף לחזור למצב האנאורגני. אל תסתכל עלי ככה, אני לא רוצה למות - רק להפסיק להיות. זה לא אותו דבר, תזכור את זה. ואנחנו? עדיין זוכרים את זה? דבר אחד בטוח, שווה תמיד להאזין, גם אם לא מבינים עד הסוף. ועל הדרך, תנו לנו איזה לייק ושיתוף. תהיו חברים.

...אומפה אומפה אומפה אומפה היה אז בוקר היום ה-645 למלחמה בישראל. האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת האנושות. לחמנו שם מאז 31 במרץ 2009. התנהל קרב עקשני, קטלני, הפשיסטים נלחמו בעקשנות. ממשלת ישראל הייתה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה. בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי שני פודקאסטרים בלבד. האופק הקדיר במערב, עמרי ותומר היו בעיצומה של חפירה מול המיקרופונים – הדיון על הלומי הקרב טרם נשלם, אך את הכאב עוד חשים מאז הפרק הקודם. עצרנו כשהמילה לא הכילה עוד את החוויה, אך מה מתרחש, מה נשבר שם? זה נלחם בנו בעקשנות, הטראומה, יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה. עמוד השחר עוד לא קם, חצי פלוגה שכבה בדם, אך אנו כבר היינו שם כשהגיעו טנקרד וקלורינדה הנאהבים, הם נשאו זכר לימים בהם מותר היה לדבר על אהבה אסורה בין בני עמים אויבים. עלינו משם בכוח של שתי פלוגות, כשהפצע נפער מולנו הקול הדהד בכל הגבעה, לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם האחר הגדול ניתק עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו. בשתיים, שתיים ושלושים, הגיע פרויד פושט מדים, הכריז שטראומה זה דבר אחר... הפצצה שנפלה בחדר – זה לא זה. אצל כל אחד זה בהכרח שונה, לא יעזור וגם לא יועיל הלם חשמלי, כדי ללבוש מדים ולשוב חזרה אל החזית. הוא התעקש על היצירה האנושית, מול בונקרים מבוצרים ומאה עשרים (ועוד) ח"כים מעונבים. בין הגדרות והמוקשים, בין מכות חשמל והפצעים, הגיח אריק לוראן והכריז שהקשר עם האחר הגדול נפל, ההלם אל החלל חודר, אך כאן אין עוצרים - צריך להמציא משהו אחר. ורצנו אבודי חושים, שיתוף ולייק נתתם – למה? לא יודעים. בסך הכול רצינו לשחרר עוד פרק בשלום... אך מי שעוד רצה לחיות אסור היה לו להיות... במלחמת חדלי האישים. אומפה אומפה אומפה אומפה... אתם יודעים שאתם רוצים לתת לזה לייק.

"עד שישוב הים מזעפו / לא, לא נדע / כמה זה עולה לנו" ומדהים לראות עד כמה דווקא הנציג הבלעדי של ארץ ישראל היפה מזהה בנו דבר מאוד לא יפה. ואולי אפילו, שלא ניתן לשאת אותו כלל. כמה זה עולה לנו, קריאת התיגר הנצחית הזו, חדוות המלחמה, הנאמנות המוחלטת שמאפשרת לנו לשלוח את ילדינו ללא היסוס אל המלחמה, אבל להכניס להם לתיק את כל הפינוקים, שיהיה להם נעים? עמרי ותומר מארחים לפרק כואב במיוחד של מקרל את רון בן טובים, חוקר ספרות, מחבר ומרצה המחפש אחר מענה לשאלה שאינה נותנת מנוח: מה קורה לשפה בזמן מלחמה? כי המלחמה אינה שוברת רק את הגוף ואת הרוח – היא משסעת את השפה עצמה. מילים שעד אתמול היו עבורנו מובנות מאליהן, כבר אינן מצליחות להכיל את שחווינו. המכל מתפקע וגודש האירועים מתפרץ אל מעבר לגדרות המילה. אותיות פורחות באוויר והחוויה נותרת תלויה בחלל – בלתי ניתנת לתרגום ולכן, בלתי נסבלת. רון ייקח אותנו למסע בו ננסה להבין באיזה אופן משפיעה חווייתם של אלו שנפגעו במלחמה על השפה וכיצד הדברים באים לידי ביטוי ממש ביום-יום. הוא יראה לנו כיצד השפה, שהייתה אמורה לעזור לנו לעבד, לדבר, לשתף – אינה עומדת בעומס. ואז מה שנשאר, נשאר בגוף. בטראומה. בבדידות של מי שנפגע – ולא פחות חשוב מכך, של הקרובים לו. ואם כבר הסובבים אותו, כיצד הם מתמודדים עם האדם החדש שמולם, שהשפה הוחרגה ממנו? יש משהו בהיעדר המילים שפוצע גם את האחר, שמהווה תזכורת בלתי נסבלת למה שאנו לא רוצים לזכור – שזה עולה עולה עולה לנו, וכמה זה עולה לנו. אז איך כותבים את זה? איך מתארים את מה שהשפה דוחה? בפרק הקרוב, נצלול עם רון בן טובים אל המקומות שבהם הספרות והשירה – ובעיקר שירת הלוחמים – מנסות לעשות את הבלתי אפשרי: לומר את שלא ניתן לומר. המעט שנוכל לעשות, הוא להקשיב. ולתת לייק או שיתוף עוד לא הרג אף אחד.

חזרנו ואנחנו כועסים, אבל מה זה כועסים! למה? כי למרבה האירוניה בדיוק כשהעמקנו את הדיון ב"זכות להיעזב לנפשך", נראה שנפשנו לא נעזבת לרגע. רצף החיים שוב ושוב נקטע, שירת הסירנות מסיטה אותנו ממסלולנו ואנחנו נזכרים – יש לי גוף, והוא פגיע. אז איך פועלים כשאנחנו יוצאים מתוך עצמנו שוב ושוב בעל כורחנו? הפעם, עמרי ותומר מגייסים את האמנות כדי לחפש תשובות. הם לובשים את מיטב מחלצותיהם, מפדרים את הלחיים ושמים פעמיהם אל תערוכה של פרנסיס בייקון. שם, כבר מחכה להם דידייה אנזיה, מצחצח את שעון הכיס שלו. מאוד מהר הם מבינים, אלו דווקא פניהם המשתקפות על הזכוכית המכסה את הציור שהופכים את מעשה האמנות למבעית באמת. אל הגלריה נכנס אביגדור המאירי, ומאלץ אותנו להישיר מבט אל הזוועה הזו. לזכור שלאורגזמת המלחמה יש מחיר, דורש שנכיר בו. שם, מעבר לאסתטיקה, מעבר למעטה היופי, מתחת להגנות, המעטפות, מעבר לנראה – שם אנו נתקלים בבלתי נסבל, במבט המביט בך, חושף אותך, ונפלטת זעקה. ומה הלאה? איך ממשיכים מכאן? בתור התחלה, מאזינים, מדברים, ממשיכים את השיח, גם כשנראה שצלילי היירוטים משתיקים את הכול. ואם אפשר לזרוק לנו גם איזה לייק או שיתוף, אז למה לא?

בית המשפט! תיק מס' 0000063: המדינה נ' פלוני, דברי ההגנה? תודה כבוד השופט! הדיון היום לא עוסק בגניבה של ממון, זהו השקט עצמו שנשדד. לא אל הבית התפרצו, אלא אל נפשו של אדם. כי אם הכול מתועד, מה נשאר מאיתנו אם לא רק חלון ראווה? עמרי ותומר ינסו לספר לכם כאן שזה עניין היסטורי דיאלקטי, אבל זה לא נגמר שם – הם ינסו להעלות לשאלה האם פרטיות בכלל הייתה אי פעם חשובה לנו! עד התביעה הראשון יהיה לא פחות ולא יותר – נח: צדיק, צדיק, אבל בדורותיו. אבל הוא לא היחיד שזומן מהתנ"ך כדי לדבר בשבח הפרטיות. עוד לפני שהספיק להתכסות ולהתנער מההנגאובר, עולה אל הדוכן גם בלעם עם תמיכה בלתי צפויה מחז"ל ויש לו מילה טובה לזרוק על עם הנצח, ואולי גם על חדר השירותים של תומר...? ולבסוף, עדים מומחים שהוטסו למטרות הליך זה מארה"ב - סמואל וורן ולואיס ברנדייס יספרו לנו על "הזכות להיעזב לנפשך" וייקחו אותנו אל הימים הראשונים בהם הזכות לפרטיות החלה ללכת לבד. ואיך קטגוריות בפורנו קשורות לכל התסבוכת הזו? והאם בכלל ניתן באמת לתבוע את עלבוננו? מילולית, לתבוע אותו? אז שתפו אותנו, תנו בלייק ואם נחה עליכם רוח הנדיבות ובא לכם תכנים שווים, תמכו בנו בפטריאון. כי כשזה מה שקורה לפרטיות, מה נשאר לשמור לעצמנו? כל כך הרבה שאלות ורק פרק אחד קטן. איך הוא יכול על כל זה?

כמה אנחנו שומרים על עצמנו היום. אנחנו קנאים לכבודנו וזהותנו, בוחרים את מילותינו בקפדנות, שומרים על ערנות מתמדת פן נגלה ש"אנחנו המוצר", אבל כשזה מגיע לפרטיות שלנו? נראה שהפכנו לתחנת רכבת. עמרי ותומר חובשים כובעים, לובשים מעיל ארוך ועוברים לשחור לבן. כי כדי להבין מה קרה לפרטיות, נדרשת חקירה, והאמת לא בהכרח נעימה. פנים. משרד חקירות. לילה במשרד מאובק ואפלולי יושבים עמרי ותומר, הם נראים מדוכדכים. תומר מדליק סיגריה, שובר קיר רביעי ומפטיר: "העיר הזו... היא לא ישנה, היא רק עוצמת עין אחת כדי שלא תוכל לראות מה עושה השנייה. מדרכות הרחוב ספוגות בשקרים, ורק אורות הניאון מאירים את הדברים שהסתרנו בחושך.ובלילה כזה בדיוק היא נכנסה, עם המבט הזה, של אחת שפגשה את החושך הזה מקרוב. לך תדע, אולי אפילו חוללה אותו". עמרי מביט בו ומשיב "תומר, אתה עובר שבץ? שאזמין אמבולנס?". למזלנו, בשלב מוקדם הגיע אלינו רמז מהמודיע שלנו (ושל העולם כולו?), אדוארד סנודן, שסיפר לנו שבעצם כולנו לקחנו חלק בסיפור הזה. הרמז הוביל אותנו אל החשוד הראשון בחקירתנו: סארטר. תפסנו את הצפרדעון הסוטה הזה על חם מתבונן מבעד לחור המנעול. לאימתנו, אמנם, גילינו שזה לא היה הוא שם בכלל, אלא רק פעולה טהורה של מבט ללא אני אחדותי שיודע על כך דבר. הבנו שמוטב לנו לצעוד בזהירות. סארטר הנמלט השאיר אחריו פנקס ובו כתוב "הביצה, הערב, 20:30, תגיע לבד". הגענו לשם בדיוק כדי לתפוס את נרקיסוס, שנייה לפני שנפל אל תוך המים. "למה עשית את זה?", שאלנו את אקו, "קנית לו ביטוח חיים על שמך?", "האם זו קשירת קשר?". "עצרו!", נשמעה זעקה לפתע מבין השיחים. לאקאן הגיח, מנער עלים מחליפתו המסוגננת, "זה היה ניסיון התאבדות! אחרי הכול, ברגע שהתבוננו בו, צמצמנו אותו לבושה בלבד. זה היה בלתי נסבל עבורו!". החקירה הזו רק נעשית משונה יותר מרגע לרגע. עוד לילה, עוד תיק סגור למחצה. ובינתיים אני מחכה… כי בעיר הזו, תמיד מישהו יצטרך מישהו כמוני. גם אם כבר לאף אחד לא ברור למה... תומר! סליחה, זה חזק ממני. בקיצור, מוזמנים להאזין, להגיב לנו, לשתף ותמיד כדאי לפרגן בלייק, אנחנו מבטיחים לשמור על הפרטיות שלכם.