פרשת ויחי חותמת את חומש בראשית, וכאשר אנו מכריזים “חזק חזק ונתחזק” אין זו סיסמה טקסית אלא קריאה עמוקה לחיים. קריאה לאמון ביכולת שלנו להמשיך, להשתנות ולהחזיק מעמד, דווקא בזמנים מאתגרים. הפרשה נפתחת ברגע נדיר של שלמות משפחתית, יעקב על ערש דווי וסביבו כל בניו יחד. לא עוד קנאה או פירוד, אלא אחדות. אך יעקב מלמד אמת יסודית, אחדות אינה אחידות. כל בן הוא עולם בפני עצמו, עם אופי, חוזקות וחולשות. השוני אינו תקלה אלא ייעוד. כך מסתיים ספר בראשית כסיפור משפחה, ונפתח ספר שמות כסיפור עם, היסטוריה ואחריות. לפני תורה יש דרך ארץ, לפני חוקים יש מידות, ולפני זהות לאומית יש תיקון אנושי. בברכותיו לבניו יעקב אינו מייפה את המציאות. לעיתים הדברים נשמעים כתוכחה, אך זו הברכה האמיתית, להציב אדם מול האמת של עצמו, כדי לתחזק את הטוב ולתקן את הטעון תיקון. הכול נאמר בפומבי כדי ללמד שלכל אחד יש ייחוד, ולכל אחד יש אחריות לכבד את ייחודו של האחר. לקראת סיום הפרשה, יוסף פונה דווקא לאחיו ומשביע אותם להעלות את עצמותיו. חז״ל מלמדים, מי שהיה שותף לפצע חייב להיות שותף לריפוי. ואכן, עצמות יוסף מלוות את בני ישראל ביציאה ממצרים, עד לשכם, המקום שבו הכל התחיל, ושם גם נסגר המעגל. הפרק מזמין אותנו להתבונן בעצמנו. להבין שהעבר נועד להדריך ולא לכלוא, שהשוני בינינו הוא מקור כוח ולא איום, ושהעתיד תלוי באומץ לקחת אחריות. זהו פרק על סיום ופתיחה, על משפחה ועם, ועל הבחירה להתחזק יחד.אז חזק חזק ונתחזק.

יום עשרה בטבת אינו רק יום צום על תחילת המצור על ירושלים, אלא יום שמבקש מאיתנו לעצור ולהתבונן בתהליך. ביום הזה החל החורבן, הרבה לפני שהקירות נפלו בפועל. דווקא משום כך קבעה הרבנות הראשית את עשרה בטבת גם כיום הקדיש הכללי לזכר נרצחי השואה שיום פטירתם לא נודע, כדי ללמד שחורבן אינו אירוע פתאומי אלא תהליך מתמשך של הזנחה, התעלמות ואובדן אחריות. הפרק עוסק בזיקה הכואבת בין מצור ירושלים לבין השואה, ובמסר החד שמונח ביניהם, חובה לזהות את הניצנים לפני שהעץ קורס. שנאה, כמו עץ, צומחת לאט, שורש, גזע וענפים. מי שמתעלם מהניצנים לא צריך להיות מופתע מהאסון. והכאב הגדול הוא שלא תמיד למדנו, גם כאשר ההיסטוריה זעקה. מתוך הכאב הזה אנו נכנסים לפרשת ויגש, שיא דרמטי בסיפור יוסף ואחיו. יהודה מתייצב מול יוסף ומציג מודל נדיר של מנהיגות. הוא אינו בורח, אינו מאשים ואינו מתרץ. הוא לוקח אחריות מלאה ואומר, אני ערב. זהו רגע שבו שינוי אמיתי מתחיל, כי מנהיגות אינה תואר אלא מעשה, נכונות לשלם מחיר ולהחזיק בהתחייבות. הפרק נוגע גם בשיעור העדין שמלמדים חז״ל לאחר ההתגלות, כיצד עוזרים מבלי להשפיל, כיצד מכבדים הורים מבלי לפצוע את כבודם, וכיצד כוונה טובה עלולה להפוך לפגיעה כאשר היא נעשית בלי רגישות. זהו פרק שמחבר בין היסטוריה, פרשה ומציאות חיינו כאן ועכשיו. הוא שואל כל אחד מאיתנו, האם אנחנו מזהים תהליכים בזמן, האם אנחנו מוכנים לקחת אחריות, והאם נדע לבנות עתיד אחר דרך אחדות, רגישות ואומץ. כי חורבן לא מתחיל ביום אחד, וגם תיקון לא. אבל הבחירה תמיד בידיים שלנו.

פרשת מקץ לוקחת אותנו אל אחד הרגעים האנושיים והמטלטלים שבתורה, המפגש המחודש בין יוסף לאחיו. זהו סיפור על משברים עמוקים, אך יותר מכך, על מה שאדם בוחר לעשות בתוכם. יוסף עובר מסלול רצוף טלטלות, שנאה, מכירה, השפלה וכלא, אך במקום להישבר הוא נבנה. כל תחנה הופכת לבית ספר לחיים, לרגישות, להבנת אדם ולהנהגה. הפרשה מציבה בפנינו שאלה חדה, האם המשברים שעברנו הקשיחו אותנו או העמיקו אותנו. האם יצאנו מהם סגורים או רגישים יותר. יוסף, המחזיק בכוח מוחלט, בוחר שלא לנקום אלא לבדוק, האם חל שינוי, האם יש תיקון. הרגע המכונן מגיע דרך יהודה, שלוקח אחריות מלאה ואומר, אני כאן, אני ערב. זהו רגע של ערבות, לא של האשמה. מכאן נפתח דיון נוקב ורלוונטי מתמיד על משפחה, קהילה וחברה, ועל ההבנה שערבות הדדית איננה סיסמה אלא דרך חיים. הפרק מזמין כל אחד מאיתנו לבחור, בין האשמה לאחריות, בין הסתגרות לבניית עתיד משותף.

פרשת "וישב" נפגשת עם נר ראשון של חנוכה ומזכירה לנו: כל האור שבעולם לא שווה אם לא תראה את מי שנמצא לידך.זה פרק על איך קנאה הופכת לשנאה, על איך משפחה יכולה להתפרק משתיקה אחת, ועל הכוח המהפכני שיש בשאלה אנושית פשוטה: "מה שלומך היום?".נדבר על יוסף שנזרק לבור אבל לא הפסיק לראות את האחרים, ועל הדרך שבה כל אחד מאיתנו יכול להיות האור הקטן שמדליק אצל מישהו אחר חיים שלמים.בחנוכה הזה – אל תדליק נר רק בחלון, תדליק אותו גם בלב של מישהו שנשכח.

יעקב חוזר הביתה אחרי עשרים שנות בריחה ופחד, ונאלץ להתמודד עם אחיו עשו – וגם עם עצמו. בפרק מטלטל זה אנחנו מדברים על הרגעים שבהם אי אפשר לברוח יותר – לא מהעבר, לא מהפחדים, ולא מהאמת. נצלול יחד לתפילת "קטונתי", נלמד על שלוש דרכי ההתמודדות שכולנו נדרשים להן – דורון, תפילה ומלחמה – ונעצור מול אחד הסיפורים הכואבים בתורה: אונס דינה. בפרק הזה נדבר גם על השקופים שבחיינו – ועל איך יעקב, דווקא ברגעי שיא, עוצר לקבור את דבורה המינקת. כי לפעמים המבחן האמיתי שלנו הוא איך אנחנו מתנהגים כשאף אחד לא רואה.

השבת אנחנו פוגשים את יעקב ברגע של שפל, בריחה, בדידות וחוסר ודאות – ושם, דווקא שם, נאמר לו: "ואנוכי אהיה עמך."זהו רגע שמלווה לא רק את יעקב, אלא כל אדם במסע החיים שלו. בפרק הזה נלך עם יעקב בין חמש תחנות חיים עמוקות:🔹 חלום הסולם – איך מתוך חושך אישי אפשר להתחיל לעלות🔹 הקמת משפחה – למה מורכבות היא דווקא מה שבונה קשר🔹 עבודת אהבה – מה קורה כשאתה מוצא ייעוד ולא שובר שעון🔹 המפגש עם לבן – האם אפשר להישאר ישר בעולם עקום?🔹 הדרך הביתה – למה לפעמים צריך לברוח כדי לחזור באמת זה פרק על תקווה, על זהות, על משפחה, על ערכים – ובעיקר על הקול שמזכיר לך, גם בלב הסערה:"אני איתך. אתה לא לבד."

בסוף השבוע הזה, עם תחילתו של חודש כסלו שמביא איתו אנרגיה של אור, אנחנו פוגשים את פרשת תולדות – פרשה שמדברת על מאבק, על ייעוד, על אימהות שרואות רחוק, ועל האפשרות לשנות את המציאות – דרך הלב. אנחנו נצלול לסיפורה של רבקה – אחת הדמויות הנשיות הכי עוצמתיות בתורה. נראה איך היא מבינה מה עתיד לקרות, איך היא רואה את שני בניה, יעקב ועשו, לא כבעיה – אלא כשני מסלולים שדורשים רגישות, החלטה ועומק רגשי. נדבר על הרגע שבו היא אומרת ליעקב לברוח, אבל גם מלמדת אותו מתי נכון לחזור. על הבחירה לשחרר כעס כדי לאפשר פיוס.נבין למה "שני גויים בבטנך" זו לא רק נבואה היסטורית אלא תזכורת יומיומית למאבקים הפנימיים שבתוכנו, בין אור לחושך, בין פחד לביטחון, בין כוח לרכות. ובעיקר – נבחן את הרעיון שמה שאנחנו מחזיקים בפנים – חוזר אלינו מבחוץ.האם אפשר לשנות את המציאות בלי לשנות קודם את הלב? זה פרק על כעס, על סליחה, על האור הקטן שיכול להדליק מציאות אחרת – ועל השאלה הכי חשובה: איך בוחרים להגיב כשכואב?

פרשת חיי שרה עוסקת דווקא... במוות. במותה של שרה, במותו של אברהם, וגם של ישמעאל. אבל התורה קוראת לה דווקא חיי שרה, לא במקרה. זה לא שיעור על מוות, אלא על מה זה לחיות באמת. מה זה "בא בימים"? איך הופכים כל יום למשמעותי? האם נמדוד את חיינו בכסף ובמעמד – או באהבה ובמעשים שיישארו הרבה אחרי שנלך? וגם: מה מלמד אותנו הסיפור של יצחק ורבקה על אהבה שבאה אחרי הבחירה, ולא לפניה? ולמה דווקא בזקנה, כשאין "תשוקה של התחלה", התורה מציירת לנו את התמונה הכי עדינה של אהבה אמיתית?

פרשת וירא היא אחת העשירות והמופלאות בתורה – מלאה ברגעים אנושיים, מוסריים ורוחניים: אברהם שרץ לקראת אורחים בזמן שהוא מחלים ממילה, שרה שצוחקת – ומלמדת אותנו שיעור בדיבור ובאהבה, סדום שנהרסת – אבל רק אחרי שהקב"ה "יורד לבדוק", והעקדה – הרגע הדרמטי שבו אברהם ויצחק עולים יחד להר, והשאלה הנצחית מהו אמון, ומהו גבול. בפרק הזה ננסה להקשיב לכל אחד מהקולות – של אברהם, של שרה, של לוט, של הגר, של יצחק – ולגלות איך בין חסד לדין, בין צחוק לאמונה, בין פרידה לחיבוק – מתגלה חכמה אדירה לחיים שלנו כאן, עכשיו.

כשאנחנו קוראים על אברהם שיצא מחרן, קל לשכוח שהוא לא היה הראשון שיצא – אלא המשך למסע שהתחיל אביו, תרח, אך נעצר בדרך. הפרשה מזכירה לנו שכל אחד מאתנו מכיר את הרגע הזה שבו נתקענו בחיים, עצרנו באמצע הדרך. ואז באה הקריאה: לך-לך. לא אל יעד גיאוגרפי – אלא אל הייעוד הפנימי. אל המקום שבו אנחנו אמורים להיות באמת. בפרק הזה נדבר על מה קורה כשיוצאים לדרך בגיל 75, על בריתות שמתחילות דווקא בחושך, ועל הקול שלפעמים נשמע דווקא מהשוליים – מהגר, מישמעאל, ממי שנראה לכאורה "לא שייך". כי התורה מלמדת: כל מסע ראוי להתחיל. כל קול ראוי להישמע. וכל אדם – יש לו ארץ פנימית אחת שמחכה להתגלות.

שבת פרשת נח מגיעה אלינו בימים סוערים – לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. בעולם שבו המבול לא מגיע במים, אלא בגלי שנאה, קיטוב ופילוג, הפרשה מזמינה אותנו להתבוננות פנימית וחיצונית: מהי התיבה של ימינו? ואיך יוצאים ממנה מבלי לשקוע בייאוש? בפרק זה נבחן את דמותו המורכבת של נח: האיש ששרד – אך שתק. נבין את ההבדל שבין שלום מתוך פחד (כמו בתיבה) לבין שלום מתוך מודעות (כמו בחזון אחרית הימים). ונשמע שוב את הקריאה האלוקית – לא רק לנח, אלא גם אלינו: "צא מן התיבה!" האם אנחנו עדיין מסתתרים בפנים? או שכבר יצאנו לבנות עולם אחר? ננסה יחד למצוא את המקום שבו אפשר – אפילו עכשיו – לזרוע תקווה, אמונה וטוב. כי גם היום, די באדם אחד שיאמין כדי לשנות מציאות שלמה. ואולי, זה בדיוק אתה. או את.

חגי תשרי מאחורינו, ועכשיו מתחיל המסע האמיתי – אל תוך השנה, ואל תוך עצמנו. בפרק מיוחד זה נצלול יחד אל פרשת בראשית, הפרשה הראשונה בתורה, ונבין איך כל אחד מאיתנו יכול להפוך את ההתחלה הזו ל־"ברית ראשית" – ברית מחודשת עם עצמנו, עם העולם ועם הבורא. נדבר על שלוש אבני יסוד שפרשת בראשית מזמינה אותנו להכניס לחיינו:הבדלה – לדעת להציב גבולות מדויקים בין אור לחושך.מורכבות – לחיות עם הקונפליקט שבין עפר לנשמה, בין חומר לרוח.אחריות – לבחור בטוב, לפעול, לתקן ולא להאשים. נשאל את עצמנו את השאלה האלמותית – "אייכה?" – לא כדי לאתר מיקום, אלא כדי לדייק כיוון. ונדבר גם על הכוח של הדיבור, של המילים, ועל האפשרות שלנו להיות "בוראים קטנים" – אם רק נבחר בכל יום מחדש להאיר ולא להחשיך. זהו פרק שמזמין כל אחד ואחת מאיתנו לא רק לקרוא את פרשת בראשית – אלא לכתוב את פרשת בראשית האישית שלו.

בפרשת וזאת הברכה, משה ניצב על הר נבו ומברך את העם רגע לפני לכתו – לא מתוך כעס, אלא מתוך אהבה, אמונה ותקווה. במילותיו האחרונות הוא מזכיר לנו: התורה איננה רק ירושה – היא מורשה. אחריות חיה להמשיך את השליחות.הברכה בלשון יחיד – למרות שבכל שבט יש שוני – מלמדת על אחדות מתוך שונות. על עם אחד, בעל דרכים רבות ולב אחד. וכשאנחנו צועדים אל תוך שמחת תורה, זוהי לא רק סיומת – אלא התחלה חדשה: חזק חזק ונתחזק – ונפתח שוב מ"בראשית", כי המסע עוד לא הושלם.משה כתב את חלקו. עכשיו – הפרק הבא הוא שלנו. חזק חזק ונתחזק!!!  שיהיה חג שמח ושתהא זו שנה של אור, אהבה, עשייה ותקווה

בשבת חול המועד סוכות אנחנו שומעים שלושה קולות: קהלת, פרשת "כי תשא" ונבואת יחזקאל – שלוש תקופות, שלושה נביאים, מסר אחד: על ענווה, סליחה ותקווה. 📜 קהלת מזכיר לנו שכל החומר ארעי – הערך האמיתי נמצא באמונה, דרך וענווה.📖 בפרשת כי תשא – משה מלמד שאחרי שבר יש תיקון, ואחרי חטא יש סליחה.🔮 נבואת יחזקאל על גוג ומגוג מציבה אתגר תודעתי: האם נבחר בכוח או באור? שלושת הקריאות יחד יוצרות סימפוניה של עומק: החיים קצרים, הסליחה נצחית, והשלום אפשרי – אם נבחר לבנות אותו.

לאחר ימי הדין, התשובה והטהרה, מגיע חג הסוכות – חג שדורש מאיתנו שמחה. אבל לא סתם שמחה... אלא שמחה כאקט של אמונה.אנחנו עוזבים את הבתים, יוצאים לסוכה, ובתוך הארעיות – מגלים יציבות חדשה.מגלים שהשמיים הם התקרה האמיתית, והחיבור האנושי הוא הקיר הכי חזק שיש. בפרק הזה נבין: למה התורה דורשת לשמוח בציווי? איך הסוכה הפשוטה מצליחה לשקם את הלב? למה דווקא חג הסוכות יהפוך לחג אוניברסלי לפי נבואת זכריה? ואילו ארבעה יסודות הסוכה בונה בלב שלנו? כי אולי דווקא כשהכול זמני, מתגלה מה שבלב הוא קבוע.

השבת, מיד לאחר יום כיפור, נקרא את פרשת האזינו – שירת הפרידה של משה, מלאה בכאב, אהבה, ומבט נוקב אלינו, הדורות הבאים. בפרק הזה ננסה להבין: למה דווקא אחרי יום של סליחה – מגיעה שירה של תוכחה? מה עושה השפע למוסר שלנו, ואיך שומרים על איזון? למה משה מבקש מאיתנו "זכור ימות עולם"? ואיך הזיכרון יכול להיות מצפן ולא עוגן? ומה הקשר בין פרשת האזינו, ספר יונה, ותפילת יום כיפור? בין הסערה למילים, בין השירה לצוואה, ננסה לזקק את הקריאה האקטואלית של משה:להפסיק להאשים. להתחיל לקחת אחריות.כי כמו שאומרת התורה:"לא דבר ריק הוא מכם – כי הוא חייכם."

השבוע, בעיצומם של עשרת ימי תשובה, אנו פוגשים את פרשת וילך – הקצרה בתורה, אך עמוסת משמעות.פרשת וילך איננה רק על הליכה פיזית, אלא על תנועה פנימית.היא מלמדת אותנו שהשינוי לא מתחיל באירועים גדולים, אלא בצעד אחד קטן ואמיץ – וילך. משה, ביום חייו האחרון, מדגים לנו כיצד משחררים שליטה, מעבירים מנהיגות, נותנים אמון בדור הבא, ובעיקר – נשארים בתנועה.בין "ניצבים" של שבת שעברה, ל"וילך" של השבת הזו – יש מעבר מהעמידה להתקדמות.זה הרגע שבו עוצרים לחשוב – מה אנחנו צריכים לשחרר? אילו דפוסים הגיע הזמן לנתק? ומה נכתוב השנה ב"ספר חיינו"? בפרק נעמיק בנושאים כמו: מה מלמדת אותנו פרשת וילך על שינוי אישי וחברתי? איך נלחמים באדישות ובלשון הרע בתקופה של מחלוקות ציבוריות? מדוע כל אחד מאתנו הוא "ספר פתוח" שילדיו והסובבים אותו מעתיקים ממנו? ואיך מחברים בין צום גדליה, פרשת וילך, וראש השנה כהזמנה לצמיחה ולא לתקיעות? השבוע, יותר מתמיד, נשאל את עצמנו:לאן אנחנו הולכים השנה?ונזכור את מילות משה:"חזקו ואמצו… כי ה' אלוקיך הוא ההולך עמך, לא ירפך ולא יעזבך."

השבת שלפני ראש השנה – פרשת ניצבים – מציבה אותנו מול השאלה הגדולה:איך נכנסים לשנה החדשה?משה, ביום חייו האחרון, מדבר על אחריות בין-דורית, על ערבות הדדית, על היכולת של כל אחת ואחד מאיתנו להשפיע ולבחור בטוב. הוא לא מבקש שנשנה את העולם לבד, רק מזכיר ש"הדבר קרוב אליך מאוד – בפיך, ובלבבך, לעשותו." 🕊 בפרק הזה נדבר על: למה דווקא עכשיו נדרשת מאיתנו החלטה מה הכוונה ב"ובחרת בחיים" איך פרשת ניצבים הופכת לא רק לקריאת התעוררות – אלא להזמנה רכה להתחיל מחדש והאם באמת אפשר לשנות? זהו לא רק נאום פרידה של משה – אלא קריאה אלינו, כאן ועכשיו.בואו נבחר בטוב, נרדוף שלום, ונכניס את השנה החדשה באמונה, באהבה ובאחריות מחודשת לחיים שלנו.

השבת הזו אנחנו קוראים את פרשת כי תבוא – פרשה שמתחילה במצוות הביכורים היפהפייה, ומסתיימת באחת התוכחות החריפות בתורה. חז"ל קישרו את התוכחה הזו עם חורבן בית שני – והמסר ברור: חברה שלא מפיקה לקחים – סופה ליפול שוב לאותם בורות. אבל דווקא מתוך עומק הקושי, נפתח פתח גדול לתיקון:🍇 מצוות הביכורים מלמדת אותנו שלפני שאתה טועם מפרי הצלחתך – עצור, חייך, ותן.👁‍🗨 הזיכרון ההיסטורי – הוא לא קישוט טקסי, אלא מראה מוסרית.🗣 הלשון – יכולה לברוא עולם, או להחריב אותו. הבחירה – בידיים שלנו.💫 הברכה – "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" – היא הזמנה לחיים של טוהר, יושר ואהבה. בימים של חודש אלול, בתוך מרחב של רחמים, סליחות, ותשובה – זו הזדמנות לשוב לחיים פשוטים, מחוברים, עם יותר לב פתוח, נתינה אמיצה, ודיבור שמקרב ולא מפלג.

השבת הזו, עם כניסת חודש אלול – חודש הרחמים והסליחות – אנחנו פוגשים את פרשת כי תצא, העשירה ביותר במצוות בתורה.74 מצוות שמכסות כמעט כל תחום בחיים – ומציבות מראה מדויקת לחיינו, בדיוק בזמן שבו אנחנו מתבקשים לעצור, להתבונן ולשוב. הפרק הזה עוסק במה שמעבר לרעיונות:🌿 על החשיבות של פעולה ולא רק כוונה⚔️ על המלחמה האמיתית – זו הפנימית שבנו🧍‍♂️ על האחריות האישית, גם כשקל להאשים אחרים👀 על חמלה לחלשים, כבוד לעובדים, וזיכרון היסטורי עם רלוונטיות יומיומית🔥 ועל עמלק של ימינו – הציניות, האדישות, השיפוטיות – ואיך לא לתת להם לנצח ומעל לכל, הקריאה של משה: "מוצא שפתיך תשמור ועשית" – לא מספיק לדבר, הגיע הזמן לעמוד מאחורי המילים שלנו.החיים לא משתנים בכוונות אלא בצעדים. והצעד הראשון? "כי תצא"...