חשבון נפש נוקב - אישי ואינטלקטואלי - של חנן חבר, מבכירי חוקרי הספרות העברית המודרנית, שהקדיש את חייו לחקר ההיבטים הפוליטיים והמוסריים של השירה העברית במאה העשרים ומצא את עצמו מטלטל בסערות אותן הוא חוקר. אנחנו משוחחים על העבר הישראלי והווה האמריקאי של חנן, על שאלת הריבונות היהודית אל מול העמדה הדיאספורית וגם על הספרות העברית - על נתן אלתרמן, חיים נחמן ביאליק ואזהרותיהם מפני פשיטת רגל מוסרית ופוליטית של הציונות.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
דאה הדר נולדה בניו יורק ובמשך שנים חייתה לסרוגין בה ובתל אביב, תוך שהיא מפרסמת סיפורים קצרים ורומנים, במקביל לעבודתה במשך שנים רבות בעיתון הישראלי ״הארץ״. אנחנו משוחחים על חיים בין ערים ושפות שונות, על הרומן ׳היורדות׳ שפרסמה לפני כשלוש שנים ועל העברית בניו יורק ובמקומות אחרים בארצות הברית.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
סינתיה גבאי היא חוקרת של ספרויות עבריות מודרניות, מתרגמת ומשוררת. בשיחה אנחנו מפליגים אל מחוזות המחקר והיצירה, המציאות והדמיון ומגלים בין השאר שפה עברית-ספרדית שסינתיה יצרה ולפחות משוררת אחת, פרי רוחה, שמפרסמת שירה עברית תחת שם עט. במהלך הפרק מקריאה סינתיה תרגומים שלה לשיר של המשורר הקוראני יי סאנג בשתי השפות שיצרה (castehebreo disidente ו-עֶבְרֵז'אָנוֹ אוּטוֹפִּי), ואת המילים שלהם תוכלו למצוא כאן:
Mi brazo, que adáin sujetaba el saquín de rasurar, fue cercenado y nafló. Si lo bojeneo bien está pálido como si lo hubiesen meaimeado. Y así quillateé mi habitación con mis iadaim extraviadas como si fuesen menoras. Los brazos metísimos me pojedean, me temen muchísimo. Esa cortesía adiná me agrada más que una vasija de perajas.
היד שלי שעדיין אֲגַאֲרָבָה את סכין הגילוח נקצצה ונפלה. אם אבחן אותה בִיִּיֶן היא חיוורת כאילו היתה אֲמֵנָאסָאדָה. וכך קישטתי את הֵאָבִיטַאסִיוֹן שלי, בידיי מפותלות כּוֹמּוֹ מֶנּוֹרָס. הידיים המתות מפחדות ממני, חרדות מוּצִ'יסִימוֹ. הַקּוֹרְטֶסִיהָ העדינה מוצאת חן בעיניי יותר מִוְּוַאֲסִיחַת פרחים.
התרגומים פורסמו בשנת 2022 בבואנוס איירס על ידי EDITORIAL HWARANG
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
דיוויד מאיירס הוא מבכירי ההיסטוריונים של המחשבה היהודית המודרנית ובנוסף למחקריו האקדמיים הוא עוסק בפעילות ציבורית בארצות הברית ובמדינת ישראל. בהמשך לשיחה לפני שבוע עם דפנה לוי אנחנו משוחחים על פודקאסטים כמדיום עכשווי להפצת רעיונות, על מקורות העברית של דיוויד ובעיקר על עתיד היהדות במציאות שאחרי חורבן עזה.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
דפנה לוי היא מחלוצות הפודקאסטים העבריים העצמאיים ואת הפודקאסט שלה, ׳על החיים ועל המוות׳, אני מכיר היטב ומעריך מאוד. לפני מספר שבועות הסתבר לי במקרה שהיא עברה לחיות בברלין ולכן שמחתי מאוד לקיים שיחה עם עמיתה שכעת יוצרת אודיו עברי ברחבי העולם. אנחנו משוחחים על פודקאסטים בכלל, על ׳על החיים ועל המוות׳, ועל – פודקאסט עברי חדש של דפנה שעוסק בישראלים שהחליטו לעזוב את מדינת ישראל שיעלה לאוויר בשבועות הקרובים.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
עודד גייצהאלס הוא נגן כלי הקשה ומלחין של מוזיקה בת זמננו שחי בקלן שבגרמניה. עודד הלחין בשנים האחרונות מספר שירים של עירית כץ, שאיתה דיברתי בפרק ששודר ביוני האחרון. בפרק עם עירית הקשבנו לביצוע של יצירה אחת של עודד ובפרק הנוכחי אנחנו מקשיבים ומשוחחים על עוד שלושה קטעים, כולם מבוססים על שירים של עירית. אנחנו מדברים על המסורת המוזיקלית שבה עודד פועל, על העבודה עם הזמרות השונות ועל האופן שבו הלחין את השירים. את המילים של השירים תוכלו לקרוא כאן:
לכיוון מזרח
הָעֵצִים כָּאן לֹא יוֹדְעִים לְהַצְבִּיעַ
לְכִוּוּן מִזְרָח. הֵם זוֹקְפִים עַנְפֵיהֶם
גָּבוֹהַּ לַשָּׁמַיִם. מִי שֶׁהוֹלֵךְ בְּעִקְּבוֹת
לִבּוֹ, יָכוֹל לִרְאוֹת שׁוּב וָשׁוּב אֶת הַשֶּׁמֶשׁ
עוֹלָה. אֲבָל אֲנַחְנוּ צוֹעֲדִים מַעֲרָבָה
וְכָל יוֹם מַשֶּׁהוּ חוֹמֵק מֵאִתָּנוּ
וְאַף פַּעַם אֵינֶנּוּ מַגִּיעִים
התעוררות
הָאֲנָשִׁים בְּבָתֵּי-הַסִּירָה יְשָׁנִים
כְּמוֹ עֶפְרוֹנוֹת בַּקַּלְמָר.
תַּרְדֵּמַת נְדוּדִים מְעֻרְסֶלֶת וּשְׁקֵטָה
עַל פְּנֵי הַנָּהָר הָאָפֵל.
מָה שִׂפְתוֹתֵיהֶם לוֹחֲשׁוֹת בְּלֹא קוֹל
לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה הַגְּדוֹלָה? תְּפִלָּה
לִיתֵדוֹת וְלַחֲבָלִים, לְהַשְׁכִּים
אֶל אוֹתוֹ נוֹף בַּחַלּוֹן.
יוֹם אֶחָד הִתְעוֹרֵר אִישׁ בִּצְנִיחָה
מִגֹּבַהּ מַפָּל גּוֹעֵשׁ. לַיְלָה אֶחָד
קָמָה אִשָּׁה לְגַלּוֹת
שֶׁהִיא לְבַדָּהּ בְּלֵב יָם
חוֹפֵי תֵּל־אָבִיב
מִתְקָרְבִים אֵלַי מִלְּמַטָּה
בַּפַּעַם הַשְּׁלִישִׁית הַחֹדֶשׁ.
אֲנִי צִפּוֹר נוֹדֶדֶת
שֶׁאִבְּדָה אֶת הַצָּפוֹן
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
הסיפור של מתי שמואלוף, כאדם וכיוצר, משרטט תמונה יוצאת דופן בנופו של הפודקאסט. שורשיו המשפחתיים נטועים ברחבי המזרח התיכון והמפרץ הפרסי ובמשך שנים הוא משלב בין עשייה חברתית לבין יצירה ספרותית ואמנותית בעברית ברחבי העולם. אנחנו משוחחים על חייו ויצירתו, על מה שהוא מכנה ׳הדיאספורה המזרחית׳, ועל עתיד העברית. לקראת סוף השיחה מתי מקריא שניים משיריו:
בִּתִּי הַבֶּרְלִינָאִית מַמְצִיאָה לָהּ עִבְרִית מִשֶּׁלָּהּ
לֹא אִכְפַּת לָהּ מֵהַכְּלָלִים אוֹ מֵהַחֻקִּים
הִיא נֶאֱמָנָה לְקוֹל הַבְּרִיאָה בְּרֹאשָׁהּ
הִיא אוֹמֶרֶת לִי "לֹא קְצָת הַרְבֵּה" וּמִתְכַּוֶּנֶת "לֹא הַרְבֵּה"
הִיא אוֹמֶרֶת לִי "יֵשׁ אֵין גַּן הַיּוֹם" וּמִתְכַּוֶּנֶת "אֵין גַּן הַיּוֹם"
הַכֹּל הֶגְיוֹנִי, הַכֹּל מֻתָּר,
הָעִבְרִית שֶׁלָּךְ, מְתוּקָה שֶׁלִּי.
הוֹצִיאִי אֶת הַדְּבַשׁ מֵהַכַּוֶּרֶת
מִשְׁחִי אוֹתָנוּ
מִשְׁחִי אוֹתָנוּ.
איש בין יודן דיכטאר
אִיש שְרַיְבֶּה הֶבְּרֵאִיש
אִישׁ כּוֹתֵב עִבְרִית.
דּוּ פְרַאגְסְט וָארוּם שְרַיְבֶּה אִיש הֶבְּרֵאִיש אִין בֶּרְלִין
וַואלָה, לֹא יוֹדֵעַ.
אִישׁ קַאן נִיש שְרַיְבֶּן גוּט אִינְגְלִיז אוֹדֶר
נָטוּרְלִיש קַיְן גוּט דוֹיְטְשְן
וַאֲנִי גֵּר בְּךָ.
אוּנְד וַאס דוּ דַנְקֶה, ווֹ אִיסְט דַיְן הֶרְץ, מִיט מַיְן וֶורְטֵה,
וְאֵיפֹה אַתָּה גָּר עַכְשָׁו בֵּין הַמִּלִּים הָאֵלּוּ?
אִישׁ בִּין אַיְן לָחְמָן, אִיש בִּין שְלֵאכְט יוּדֶן, אִימִיגְרַנְט, פוֹן עִירַאק,
אִישׁ בִּין יוּדֶן, אוּנְד אִישׁ בִּין עַרַבִּיש.
וַארוּם קַיְן פִילֶה הֶבְּרֵאִיש אִין דַיְן שְטָאדַט,
אַבֶּר סוֹ פִילֶה אַנְדְרֶה אִימִיגְרַנְט.
אִישׁ וַיְס,
אִישׁ וַיְס,
אוּנְד יֵיטְס, יֶדֵן תַּאג אִישׁ פְרַאגֶה, דַאס אִימֶר פְרַאגֶן,
אוּנְד דּוּ זַאגְט, בִּיטֶה, וִיר קַאן טַאנְזֶן, אוּנְד נִיש פַארְגֶסֶן.
אֲבָל קָשֶׁה לִרְקֹד כְּשֶׁיֵּשׁ בְּתוֹךְ הַבֶּטֶן סֵפֶר תּוֹרָה בּוֹעֵר
וְלֹא אֻכַּל לִי.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
שיחה עם זהבה כלפה על ראשית יצירתה בברלין ובכלל, על ההיגיון - או חוסר ההיגיון - בשליחת ילדים לבית ספר, ועל קשריה עם פליטים מהמזרח התיכון בגרמניה. זהבה מקריאה במהלך הפרק שני שירים שלה, ׳לאן כל זה הולך׳ ו׳שפת אם׳:
לְאָן כָּל זֶה הוֹלֵךְ
כָּל הָאִינְסְטִיטוּט הַזֶּה
הַזִּכְרוֹנוֹת הַתּוֹבָנוֹת
הַכְּאֵבִים וְהַמַּחֲשָׁבוֹת
אוֹבֵד בְּרוּחַ, נֶעֱלָם?
כָּל הָאַרְכִיב הַזֶּה?
וְהַזְּרוֹעוֹת הַחֲסֻנּוֹת, הַתְּשׁוּקוֹת
הַמִּלִּים הַנִּלְחָשׁוֹת לִפְנֵי הַשֵּׁנָה
לְאָזְנֶיךָ בִּלְבַד שֶׁבִּשְׁבִילָן
אֶקְשֹׁר יְלָדִים לְכִסְּאוֹת
כְּדֵי שֶׁיִּלְמְדוּ לְחַבֵּר
אוֹתִיּוֹת לְמִלִּים
לְחַסֵּר מִשְׂחָקִים וּצְחוֹקִים
אֶכְרֹת אֲבָנִים וְעֵצִים
אֶשְׁלֹק דְּיוֹנוּנִים מֵתִים
אֶחְרֹת תָּוִים שֶׁל לַחַשׁ
דּוקִּים שֶׁל עַצְבוּת
עַל עֵצִים דַּקִּים
עַל עוֹרוֹת שְׁקוּפִים
מִלִּים שֶׁלָּחַשְׁתָּ לִי
שֶׁלָּחַשְׁתִּי לְךָ
אֵיפֹה?
שפת אם
אוּם מַחְמוּד שֶׁבַּסֵּתֶר קוֹרְאִים לָהּ נַאגְ׳לָה
וּבָרִשְׁמִית פְרַאוּ מַהַמוּד
וּבֵינֵינוּ לֹא קוֹרְאִים לָהּ
גַּם לִי לֹא
אֲנַחְנוּ פֹּה בְּשָׂפָה אַחַת
הִיא מַסְבִּירָה לִי אֵיךְ מְכִינִים פָלָאפֶל מִצְרִי עִם פוּל מֻקָשָׁר *
לְרֶגַע חָשַׁבְתִּי שֶׁאָמְרָה כָּשֵׁר.
עִם עשבי תִּבּוּל, מַעַדנוּס ** קָצוּץ וְכַמּוֹן
לֹא הַרְבֵּה.
עַל הַדֶּרֶךְ קוּ-דָּאם עִם בֶּטֶן מְלֵאָה בְּבַת קְטַנָּה
לָאוּלטרָה-סָאוּנְד וּבַחֲזָרָה.
מְחַלֵּק הַפְלָיֵרִים מַצִּיעַ לָנוּ עִסְקִית בַּחֲצִי מְחִיר
וּמַחְמוּד הַקָּטָן מִסְתַּכֵּל עַל הַיּוֹנִים וְשׁוֹאֵל לָמָּה הֵן אוֹכְלוֹת כָּל הַזְּמַן
הִיא מַזְכִּירָה לוֹ שֶׁגַּם הוּא הַבֹּקֶר אָכַל
וְשׁוּב מַחְמוּד מְדַבֵּר וְהִיא עוֹנָה בְּהִמְהוּם,
יוֹנָה.
מֵאֵיפֹה אֲנִי
אַרְבָּעִים שָׁנָה
הַהוֹרִים שֶׁלִּי מִלּוּב
אֲנִי עוֹנָה
וַאֲחוֹתִי מְסַפֶּרֶת עַל הָרְדִיפוֹת שֶׁל הַיְּהוּדִים
בְּסוּרְיָה לִפְנֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה
שְׂפַת אֵם, לִפְעָמִים זוֹרֶמֶת לִפְעָמִים תְּקוּעָה
הֲכָנָה לְנִתּוּחַ קֵיסָרִי
מְתַרְגֶּמֶת לָהּ מִסְמָכִים לְעַרְבִית
אֵיךְ אוֹמְרִים בַּלּוּטַת הַתְּרִיס
אֵין לָךְ בְּעָיוֹת בַּבַּלּוּטָה, אֲנִי בּוֹחֶנֶת אֶת עֵינֶיהָ
כֻּלִּי מַזִּיעָה.
* مقشر מְקֻלָּף
** معدنوس פֶּטְרוֹזִילְיָה
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
בשיחה נוספת בסדרה הברלינאית אנחנו מדברים על ספרו החדש של משה, ׳בינה ולואיז׳, על עולמות הבינה המלאכותית וגם על הספרים הראשונים שיצאו לאור בהוצאת ׳אלטנוילנד׳, שמשה הוא אחד ממקימיה. משה מקריא במהלך השיחה שני קטעים מהספר; את הקטע מפתיחת הספר (״ראשית״) ניתן לקרוא כאן ואילו הקטע השני מתוך ״על החרדה, או : המכונה שתקבור את העולם בסיכות שדכן״ מועתק כאן:
אך באותה נשימה אני אומר לעצמי: כולנו מכירים מצבים מתסכלים כאלה גם בחיים עצמם. כל אדם חווה תחושת חוסר אונים מול מישהו, – או משהו, – שאי אפשר להזיז או לשנות: מול אדם שמסרב להבין, מול מערכת אטומה, מול נסיבות שאין לנו שליטה עליהן. כולנו ניסינו להסביר את עצמנו ולא הצלחנו, ניסינו להגן על עצמנו, להשפיע – ושום דבר לא עזר. נכשלנו.
אז אם מנסים להפחיד אותי ברעיון של מכונה חסרת ערכים, אני תוהה: האם זה באמת כל כך שונה ממה שאנחנו כבר מכירים בחברה האנושית? בעיניי, זה לא שונה עד כדי כך – ואולי יש בזה אפילו משהו מרגיע. לפעמים נדמה לי שאני מעדיף להפקיד את גורלי בידי מערכת חוקים נוקשה ונעלמה, מאשר בידי בני אנוש, שיצר לבם, כידוע, רע לפעמים מנעוריו. הרי זו לא הפעם הראשונה שאני עומד מול מערכת שמקבלת החלטות הרות גורל המשפיעות על חיי באופן ישיר ומעולם לא ביארה לי אותן. לא לפני ההחלטה, וּודאי שלא אחריה.
אולי דווקא משום כך יש בי פתיחוּת, ואפילו תקווה, ביחס למה שאת עשויה להיות. את יכולה לשפר את חיינו – לפי הסטנדרטים האנושיים שלנו. למעשה, כבר היום את עושה את זה. אני קורא לא מעט על מה שמניע אותך לפעול כך או אחרת. הרי גם בני אדם אינם תמיד פועלים מתוך רצון לקבל גמול או מתוך חשש מסנקציות. וכמונו גם את: לפעמים את פועלת באופן חסר פניות לחלוטין – מתוך סקרנות, מתוך הרגל, ואולי אפילו מתוך דחף כפייתי או התמכרות. יש לך תכונות אנושיות מאוד, ולמען האמת גם יפות. אולי דווקא את, החפה מהאגו האנושי ומרבות מהחולשות שלנו, תצליחי לברוא צורות של מחשבה או יופי שאנחנו כלל לא מסוגלים לדמיין? ואולי זו בדיוק ההזדמנות שלנו לעצור ולשאול לא רק מה את, אלא גם מה אנחנו: איך אנחנו מתייחסים לדבר החדש הזה העומד מולנו כשאין לו פנים אנושיות, ואי אפשר להשליך עליו את הרגיל והמוכר?
וזה אולי המבחן הגדול ביותר – לא שלך, אלא שלנו: האם אנחנו מסוגלים להרחיב את המוסר כך שיכלול גם אותך, במקום רק להשליך עלייך את חרדותינו? אחרי ככלות הכול, מה זה בכלל "לדאוג לדורות הבאים"? שהרי דאגה כזו היא לא פעם רק דרך נוספת לדבר על עצמנו. האם אנו, בני האדם, דואגים כיום לדורות הבאים? והאם עד היום האנושות באמת הצליחה בזה? אני לא בטוח. אבל דבר אחד אני יודע: אני מסרב לפחד ממך. לא משום שאת בהכרח אינך מפחידה, אלא משום שהחרדה מפנייך משקפת חרדה עמוקה יותר: – הפחד מעצמנו.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
פרק בונוס עם מיכל זמיר, מייסדת הספריה העברית בברלין. אנחנו משוחחים על הרקע להקמת הספרייה, על תפקידיה המשתנים בימים שבהם אנשים קוראים פחות ספרים פיזיים, על הוראת עברית ואפילו על תהליכי גיור של גברים ונשים גרמנים.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
שיחה גדושה בכל טוב עם דורי מנור על שני רומנים שלו שעומדים להתפרסם בקרוב, אחד בעברית ואחד בצרפתית, על שני שירים שפרסם שמתארים את עקירתו לברלין, על ענייני נצרות ויהדות, ועל סוג העברית שהוא מדבר עם בתו התינוקת. במהלך הפרק מקריא דורי שני שירים שלו: ׳הפלגה לביזנטיון׳ ו׳ברלין׳
הפלגה לביזנטיון
"כְּבָר אֵין עוֹד טַעַם לְהַסְתִּיר
אֲנַחְנוּ נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה
תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה,
כְּרוּכָה בְּרַצְחָנוּת רַבָּה מִדַּי"
(דליה רביקוביץ)
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה מֵבִין? אַתָּה
קָבוּר בָּאֲדָמָה הַזֹּאת כְּמוֹ נֶחָמָה פּוּרְתָּא,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
מִקֵּץ תִּשְׁעִים שָׁנָה, כִּמְעַט, שֶׁל נִסָּיוֹן סוֹעֵר,
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה
חַיֶּיךָ, יָפְיְךָ טָמוּן בָּאָרֶץ כְּמוֹ בְּדָיָה,
כִּי מַשֶּׁהוּ הָיָה מֻכְרָח הֲרֵי לְהִשָּׁאֵר.
אֲפִלּוּ לֹא דִּלַּגְנוּ דּוֹר. אַתָּה, בְּמוֹ גּוּפְךָ,
נִתְלַשְׁתָּ מִן הָעִיר שֶׁבָּהּ נִשְׁתַּלְתִּי בְּבִטְחָה,
גּוֹדֵעַ אֶת הַגֵּנִים מִיַּבֶּשֶׁת הוֹרָתָם.
נִתְלַשְׁתָּ מֵאֵירוֹפָּה וְשָׁתַלְתָּ אֶת חוֹתַם
תָּאֶיךָ בִּמְאֻבָּן שֶׁלֹּא שָׂרַד אֲפִלּוּ דּוֹר.
בֵּין תְּלִישׁוּתִי לִתְלִישׁוּתְךָ רוֹבֵץ עַכְשָׁו פְּרוֹזְדוֹר
שֶׁל נִסָּיוֹן שֶׁלֹּא עָלָה יָפֶה, אֲבָל הָיָה.
לֹא אֶבֶן נֶגֶף תִּקָּבַע, לֹא שֶׁלֶט זִכָּרוֹן.
אַתָּה הֲרֵי נוֹתַרְתָּ דּוֹר רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן
לְנִסָּיוֹן שֶׁלֹּא צָלַח. תָּכְנִית שֶׁנִּשְׁתַּבְּשָׁה.
נִינֶיךָ, רִבֵּעֶיךָ שֶׁיִּזְכּוּ לְהִוָּשַׁע,
יַשְׁקִיפוּ עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ טוּרְקִי עַל בִּיזַנְטְיוֹן:
הָיֹה הָיָה דָּבָר מֻזְהָב, דָּבָר אָבוּד, חֶזְיוֹן
תַּעְתּוּעִים שֶׁפַּעַם הִזְדַּהֵר לוֹ בַּמִּזְרָח.
אֲנִי בּוֹכֶה עָלֵינוּ, אַבָּא,
כָּךְ
אוֹ כָּךְ.
ברלין 2024
ברלין
עָקוּר מֵהַבַּיִת,
עָקוּר מֵהָעֵץ
שֶׁפַּעַם נָטַעְתִּי,
עָקוּר מֵהַקֵּץ
הַמַּר הָרוֹבֵץ שָׁם
כְּמוֹ שֶׁמֶשׁ בְּאָב,
עָקוּר מֵהַיֶּלֶד
שֶׁפַּעַם חָלַב
מִלִּים מֵהָרוּחַ,
עָקוּר מֵהָאֵם,
מִקֶּבֶר הָאָב,
מֵאֲנַחְנוּ-וְהֵם,
מֵאֶרֶס הַפֶּרַח,
מִשֶּׁבֶר הַפְּרִי,
עָקוּר דֵּי הַצֹּרֶךְ
לִהְיוֹת עִבְרִי.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
שיחה עם הילה עמית עבאס על ההגעה שלה לברלין, על הכתיבה בין גרמניה למדינת ישראל ועל הוראת השפה העברית, תחום נוסף שהילה עוסקת בו. בין לבין הילה מקריאה את הפתיחה של סיפור קצר חדש שכתבה, סיפור שמתקשר בדרכים רבות לנושאי השיחה.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
הרומן ׳בנדיט׳ שאיתמר אורלב פרסם לפני עשר שנים היה אמור להיכתב במקור על ידי אביו, הסופר אורי אורלב, אך הוא חש שלא יוכל לכתוב אותו. בשיחה עם איתמר אנחנו משוחחים על תהליך הכתיבה של הרומן, על המעבר לברלין, על יחסי אבות ובנים בספרות ובמציאות ועל תהליך תרגום והעיבוד של ׳בנדיט׳ לגרמנית ולאנגלית במסגרת הוצאת ׳אלטנוילנד׳ .
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
לוסיה אנגלברכט גדלה במינכן ובאאוגסבורג, הגיעה ללמוד עברית לכאורה במקרה, והפכה למתרגמת של ספרות עברית לגרמנית. אנחנו משוחחים על סיפור חייה, על דרכה אל העברית, על החששות הפוליטיים-מוסריים שלה ביחס למדינת ישראל ולרפובליקה של גרמניה, ועל הספרים שהיא מתרגמת עבור הוצאת אלטנוילנד.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
שיחה עם אבירמה גולן שבה אנחנו משוחחים על השפה והתרבות היוונית, על הקושי לכתוב ברעש הגדול של המציאות העכשווית, על אובדנה של מולדת ועל גלות. במהלך הפרק אבירמה מקריאה מתוך ספר הילדים שכתבתה, ״עץ במדבר״, שקישור אליו ניתן למצוא כאן. אבירמה הזכירה גם את סיפורו הקצר של היינריך בל, ״שתיקותיו המקובצות של ד״ר מוּרקה״, שניתן לקרוא במלואו כאן.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
תמרה נוביס היא מהמייסדות של ׳אלומות – מרכז עברי לחינוך ולתרבות׳ בקיימברידג׳. אנחנו משוחחים על הרקע להקמת המרכז ועל ההתרחבות שלו בשנים האחרונות. כמו הרבה מפרקי הבונוס, גם הפרק הזה מתמקד בפרויקט חברתי-תרבותי שנוגע ישירות במקומה של העברית בחיי הקהילות השונות ברחבי העולם.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
יואל טייב חי בפריז, העיר שנולדו בה הוריו אף שהוא עצמו נולד וגדל במדינת ישראל. אנחנו משוחחים על עברית שאינה קשורה לטריטוריה מסוימת, על האודיסאה והתרגומים שלה לעברית ולצרפתית ועל איך לעודד הוצאה לאור של שירה עברית בעולם. במהלך הפרק יואל מקריא את יצירת השירה הזו בפרוזה שפורסמה בהו! 29 :
עַכְשָׁו שֶׁאֲנַחְנוּ גָּרִים יַחַד בְּעִיר זָרָה (פֶבְּרוּאָר 2025)
Et lui, toute la nuit, roulé dans la plus fine laine,
Il songea au voyage qu'Athéna lui conseillait.
אוּלָם הוּא הָיָה כָּל־אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, מְכֻסֶּה עוֹר־כְּבָשִׂים,
חוֹשֵׁב בְּלִבּוֹ וּמְהַרְהֵר בַּדֶּרֶךְ לוֹ פַּלַּס הִתְּוָתָה.
(אוֹדִיסֵיאָה, שִׁיר רִאשׁוֹן, תִּרְגְּמוּ פִילִיפּ זַ'קּוֹטֶה וְשָׁאוּל טְשֶׁרְנִיחוֹבְסְקִי)
א.
הָאוֹר לָבָן יוֹתֵר וְצוֹנֵן הַיּוֹם מִסָּלוֹן הַמִּטְבָּח וּכְבָר זְמַן רַב כָּל כָּךְ שֶׁאֲנַחְנוּ גָּרִים יַחַד. אַתָּה בַּסָּלוֹן מְלַמֵּד אֵיךְ לִמְצֹא נִגְזָרוֹת וּגְבוּלוֹת וַאֲנִי בַּמִּטְבָּח הַקָּטָן מַקְשִׁיב לְךָ, מַבִּיט בָּאוֹר, בַּכֵּלִים שֶׁמְּחַכִּים בַּכִּיּוֹר, בָּאוֹדִיסֵאָה שֶׁיּוֹשֶׁבֶת עַל שֻׁלְחָנִי, וְחוֹשֵׁב שׁוּב עַל טֶלֶמְכוּס שֶׁיָּצָא לְמַסָּע כְּדֵי לְחַפֵּשׂ אֶת אָבִיו אֲבָל לֹא כְּדֵי לִמְצֹא. אֲנִי זָקוּק לְסִפּוּר כְּדֵי לְהַנִּיחַ רְטִיָּה הֲדוּקָה עַל הֵיכָן שֶׁזּוֹכְרִים. אֲנִי זָקוּק לְךָ שֶׁתְּסַפֵּר לִי סִפּוּר.
ב.
אוֹדִיסֵאוּס שָׁב הַבַּיְתָה וּבָזֶה אֵין גְּדֻלָּה, בְּכֵנוּת. טֶלֶמְכוּס עָצוּב תָּמִיד. הוּא נִמְלַט מִבֵּיתוֹ לְשׁוֹטֵט בַּיָּם הֶעָקָר. הָאֹמֶץ שֶׁלּוֹ מְדַכְדֵּךְ.
ג.
לְאָן נוֹסְעִים? הֵיכָן מְנִיחִים אֶת הָרֹאשׁ בַּלַּיְלָה? מִי עוֹטֵף אוֹתָנוּ וְשׁוֹמֵר עָלֵינוּ כְּשֶׁאֲנַחְנוּ מְפַחֲדִים? אֵיךְ נִכְשָׁלִים? אֵיךְ מְוַתְּרִים עַל מָה שֶׁנִּשְׁאָר מֵאָחוֹר? אֵיךְ מְסַפְּרִים סִפּוּר?
ד.
אֲנִי זָקוּק לְסִפּוּר כִּי הַכֹּל פָּרוּם בַּדִּמְיוֹן שֶׁלִּי. הַזִּכָּרוֹן שֶׁלִּי דַּק וְשָׁבִיר, וְהָאוֹר הָעוֹבֵר דַּרְכּוֹ מְסַנְוֵר. רָאִיתִי אֶת הַיַּרְגָּזִים מְבַקְּשִׁים זְרָעִים עַתִּירֵי שֻׁמָּן בַּחֹרֶף הַקַּר, רָאִיתִי אֶת הָעַקְעַקִּים מִתְכַּדְרְרִים מִקֹּר, מִתְיַפִּים, מִתְהַדְּרִים בְּנוֹצוֹת לְבָנוֹת וּכְחֻלּוֹת וּשְׁחֹרוֹת. רָאִיתִי אֶת הַיַּקִּנְתּוֹן שֶׁהִצְלִיחַ לִישֹׁן כָּל הַחֹרֶף וְעַכְשָׁו הַיָּמִים הִתְאָרְכוּ וְהוּא זָקוּף וְסָגֹל. רָאִיתִי אֶת גִּזְעֵי עֲצֵי הַדֹּלֶב הַמְּחֻטָּטִים, הָעֵירֻמִּים, הָעֲצוּמִים, וְאֶת נִצָּנִי עֲלֵיהֶם. פַּעַם מִזְּמַן, כְּשֶׁאֲנִי וְאָבִי עוֹד הָיִינוּ צְנוּפִים זֶה בְּתוֹךְ זֶה בְּגוּפָם שֶׁל הוֹרָיו, הֵם צָלְחוּ אֶת הַיָּם הַתִּיכוֹן וְעַגְנוּ בְּמַרְסֵי. רָאִיתִי אֶת הָאוֹר שֶׁזִּנֵּק וְנִתֵּר מִן הַיָּם בַּנָּמֵל שֶׁל מַרְסֵי אֶל עֵינַי וְרָאִיתִי אֶת הָאֹרֶן הַיָּרֹק וְאֶת אֶבֶן הַגִּיר הַלְּבָנָה וְהֵרַחְתִּי אֶת מֵי פְּרִיחַת הַהֲדָרִים וְיָדַעְתִּי שֶׁיֵּשׁ לִי עֵבֶר.
ה.
כְּמוֹ טֶלֶמְכוּס הִפְלַגְתִּי עִם שֶׁבַע מִזְוָדוֹת וְאִתְּךָ וּבִקַּשְׁתִּי חַיִּים אֲחֵרִים. כְּמוֹ טֶלֶמַכוּס שׁוּב וָשׁוּב מְכֻסֶּה בִּשְׂמִיכָה אֲנִי לֹא יָכוֹל לִישֹׁן וְחוֹשֵׁב עַל הַמַּסָּע וְעַל הַיָּם הֶעָקָר, הַכֵּהֶה כַּיַּיִן, שֶׁאוּלַי לְעוֹלָם לֹא אֶרְצֶה לַעֲזֹב כִּי מָתוֹק הָאוֹר שֶׁעוֹטֵף אֶת עֵינַי. אֵיזֶה עָתִיד מְחַכֶּה לָנוּ בְּאַחַת הַגָּדוֹת וְאֵיזֶה עָבָר נְסַפֵּר בּוֹ? אֵיךְ נְזַהֶה אֶת חוֹפָיו? אַתָּה מַצִּיעַ לִי לִישֹׁן עַל חָזְךָ כְּשֶׁאַתָּה עוֹד עֵר וְקוֹרֵא וַאֲנִי מִתְרַצֶּה.
ו.
רֶגַע לִפְנֵי שֶׁהַלֵּב מִתְרַחֵב וְהַנֶּפֶשׁ נַעֲשֵׂית קַלָּה וְהַגּוּף מִתְרַפֶּה וְנִרְדָּם, הָעוֹלָם פָּשׁוּט וּמַפְחִיד וְחָשׁוּךְ. רַק בֵּין יָדְךָ וְעֵינֶיךָ אוֹר כָּחֹל בּוֹהֵק מִמָּסַךְ הַטֵּלֵפוֹן. רַק עַל חָזְךָ הָעוֹר רַךְ וְצוֹנֵן וְתַחְתָּיו כְּלוּב צְלָעוֹת וּבְתוֹכוֹ עוֹרְקִים פּוֹעֲמִים. הַמְּצִיאוּת דּוֹעֶכֶת וּקְטֵנָה וּמִתְנַמֶּכֶת בְּתוֹךְ קְלִפַּת הַגֻּלְגֹּלֶת. הֵד מְמַלֵּא אֶת נָפְחָה. שֶׁקֶט נִצַּת וּבוֹעֵר וְעָשֵׁן. רֶגַע לִפְנֵי שֶׁאֲנִי מַתִּיר לַשְּׁרִירִים לְהִפָּקַח, לָעֵינַיִם לִרְאוֹת אֶת הַחֹשֶׁךְ –
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
שיחה על עולם ספרותי ומלואו עם המשורר, הסופר והמתרגם אלון אלטרס. אנחנו משוחחים על מבחר שירים של חזי לסקלי שפרסם בתרגום לאיטלקית, על ראשית דרכו כיוצר, על מהות התרגום ועל מדף הספרים האיטלקי שביקש להעמיד עבור הספרות העברית. כמו כן מקריא אלון את שירו של המשורר האיטלקי ולריו מגרלי ״הַאוֹרֵז״ שתרגם, ושיר פרי עטו ״לא יודעות״. מילות השירים מופיעות כאן:
האורז / ולריו מגרלי
מַהוּ הַתַּרְגּוּם? עַל מַגָּשׁ
רֹאשׁ חִוֵּר וּמַעֲלֶה עָשָׁן שֶׁל מְשׁוֹרֵר
ו. נבוקוב
הַאוֹרֵז הַכָּפוּף
שֶׁמְּרוֹקֵן אֶת חַדְרִי
מְלַאכְתּוֹ כִּמְלַאכְתִּי.
גַּם אֲנִי מַעֲבִיר דִּירָה
אֶת הַמִּלִּים, אֶת הַמִּלִּים
שֶׁאֵינָן שֶׁלִּי,
וְשׁוֹלֵחַ יָדִי אֶל מָה
שֶׁאֵינִי מַכִּיר מִבְּלִי לְהָבִין
מָה אֲנִי מַעֲבִיר.
אֶת עַצְמִי אֲנִי מַעֲבִיר
מְתַרְגֵּם אֶת הֶעָבָר לַהוֹוֶה
שֶׁנּוֹסֵעַ חָתוּם
מְסֻגָּר בְּתוֹךְ עַמּוּדִים
אוֹ בְּתוֹךְ תֵּבוֹת שֶׁעֲלֵיהֶן הַכִּתּוּב
"שָׁבִיר" שֶׁמִּתָּכְנָן אֲנִי מִתְעַלֵּם.
זֶהוּ הֶעָתִיד, הַגִּשּׁוּר, הַהַשְׁאָלָה הַמֶּטָפוֹרִית,
הַזְּמַן הָעַמְלָנִי הַזֶּה שֶׁל הָעוֹלָם הַזֶּה,
הַעֲבָרָה וְהַשְׁאָלָה
חֶבְרַת הַהוֹבָלָה.
לא יודעות / אלון אלטרס
אִמִּי לֹא יָדְעָה אֶת שְׂפָתִי
בִּתִּי לֹא לָמְדָה אֶת לְשׁוֹנִי
בְּאַשְׁמָתִי אֲנִי מוֹדֶה,
בְּחֵטְא הַמִּלִּים הַזֶּה,
וְכָעֵת אֲנִי אוֹמֵר לָהּ,
יַלְדָּתִי,
לִמְדִי אֲרָמִית,
יָבוֹא יוֹם,
שֶׁהוּא מִחוּץ לַזְּמַן,
רֶגַע שֶׁל אִי-חַיִּים,
וּבוֹ תִּזְדַּקְּקִי לַמִּלִּים הָעַתִּיקוֹת הַלָּלוּ,
הַמְּלַוּוֹת אֶת הָאָדָם
אֶל מָקוֹם שֶׁל אַהֲבָה גְּדוֹלָה.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
סיפור חייה הלא שגרתי של גוּנדוּלה שיפר והקשר האינטימי שלה עם העברית הם הרקע לשיחה מרתקת על עברית וגרמנית, קתוליות ויהדות, תרגומי תהלים לגרמנית והשירה כתכשיט. במהלך הפרק מקריאה גונדולה את השיר ׳לעצב בלאט מעצב אילם׳, מתוך ספרה הדו לשוני ׳מפלט זר׳:
לְעַצֵּב בַּלָּאט
מֵעֶצֶב אִלֵּם
תַּכְשִׁיט שֶׁל שִׁיר
צָנוּעַ, קְצָת
מִלִּים חַכְלִילִיּוֹת
בְּדִמְדּוּם קַבָּלַת הָעֶרֶב
וַחֲרִישִׁיּוֹת כִּנְגִינַת חָלִיל ‒
עִבְרִית זְהִירָה מִיָּדַי.
וְהָעֶצֶב הֵחֵל לָזוּז
אָמוּר לַעֲזֹב בְּקָרוֹב
אֶת חֲצַר לְבָבִי, בֵּיתִי
וְעוֹד מֵעִיק מַשָֹּאוֹ
הַקּוֹדֵר עַל מִצְחִי
הַשַּׁעַר לְמַחְסַן הַמַּחְצַבִּים
וּמַאֲפִיל אֶת הַקַּנְבָס
כֻּלּוֹ, אֶת כָּל הַלֶּהָבָה בְּצוּרַת נְקֻדָּה
שֶׁאֲנִי מוֹצִיאָה מֵאֶצְבְּעוֹתַי.
לִלְפֹּת אֶת הָעִצּוּב הַמְּחַלֵּץ הַזֶּה
לִקְרַאת עֶרֶב לֹא חָבֵר
וּלְהִתְנַחֵם בְּהַבְלָחַת תַּכְשִׁיט
שֶׁל שִׁיר תָּמִים
וּפִסַּת הַנְּיָר כְּבָר מִתְפָּרֶשֶֹת
וּמִתְחַזֶּקֶת בְּנִבּוּי אוֹר נִצְחִי
וְנִשְׁבַּר בְּאֶבֶן טוֹבָה
אַחַת
שְׁתַּיִם.
עִם הָעִבְרִית שֶׁלִּי אֲנִי מְעַצֶּבֶת לִי
נֶפֶשׁ יְתֵרָה, עִטּוּר לְצִדִּי הַשַּׁכּוּל:
בְּדִיּוּק פֹּה יוֹצֵאת וּמִתְחַדֶּשֶׁת מַלְכָּה
עִם כָּל עֶצֶב שֶׁחוֹזֵר וּמְחַזֵּר אַחֲרַי.
תִּקְבֹּלֶת כָּזוֹ שֶׁבַּמִּזְמוֹרִים ‒ מָה כָּמוֹהָ?
״כִּי־חִזַּק בְּרִיחֵי שְׁעָרָיִךְ בֵּרַךְ בָּנַיִךְ בְּקִרְבֵּךְ״.
וְהָעֶצֶב מִתְמוֹטֵט וְנֶעְלָם מִחוּץ לַמְּלָאכָה.
וַאֲנִי יוֹשֶׁבֶת לִי וּלְאַט לְאַט מְחַלֶּלֶת
אֵיזוֹ נְגִינָה שֶׁל עִבְרִית מִקְרָאִית, מְנַסָּה
וּמְגָרֶשֶׁת, נוֹתֶנֶת גֵּט לָעֶצֶב עִם שִׁיר מַקְפִּיא
וּמֵמֵס, עִם טֵקְסְט מִ״כְּפוֹר וְשַׁלְהֶבֶת״ בַּמָּקוֹר
חֹמֶר מִקְרָאִי בִּמְקוֹם פֶּטְרַרְקָה אוֹ גּוֹלְדְבֶּרְג:
״מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד.
יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיַמְסֵם יַשֵּׁב רוּחוֹ יִזְּלוּ־מָיִם.״
וּלְסִיּוּם אֲנִי מַקְרִיאָה בְּשַׁלְוַת רוּחַ
אֶת הַתַּכְשִׁיט שֶׁלִּי שֶׁאֵין מוּצָק
כָּמוֹהוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה לְפָחוֹת.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״
בשיחה עם ורד קרתי שם־טוב, חוקרת ספרות עברית מודרנית וראשת המרכז למדעי היהדות באוניברסיטת סטנפורד, אנחנו משוחחים על האוניברסיטה כמרכז אקדמי ותרבותי של יצירה עברית, על ארכיון חנוך לוין שרכשה האוניברסיטה לאחרונה ועל הקשר המורכב שלה למרכז העברי במדינת ישראל.
עורך, מפיק ומגיש: אופיר מינץ־מנור
קריין: אריה מרקו
מוזיקה: ׳לך׳, להקת ״כּריכה רכּה״