הרב קשתיאל לפרשת תולדות תשפ'ו:
עד יעקב עוד יכולנו לומר שאין דבר כזה הבדלה עצמית בין ישראל לעמים.
אברהם - בגלל שעשה מעשים טובים - נבחר.
ויצחק? כי הוא הבן היחיד של אברהם ושרה.
אבל אצל יעקב מתחילה סגולת ישראל. ונבחר יעקב מרחם.
שני סוגי אהבות בפרשתנו:
ויאהב יצחק את עשיו כי ציד בפיו- חזקוני וכלי יקר - צריך סיבה. אהבה התלויה במעשים.
ללא הציד - לא היה אוהב אותו.
גם בברכות - צודה לי ציד וכו' ואז אברכך.
אהבה שצריך לצוד אותה.
זאת הנהגת ה' מול אומות העולם.
אצל הרומים אל האהבה מחזיק חץ וקשת... ('קופידון').
גם יש מנהג היום אצל הגויים שמסמלים אהבה עם לב וחץ - כי צריך לצוד את זה.
ורבקה אוהבת את יעקב.
הכלי יקר - שאינה תלויה בדבר
השל'ה - עוד שינוי בלשון 'אהב', 'אוהבת'...
בשפת אמת - כשהיתה רבקה שומעת מרחוק את קולו של יעקב, גם בלי ששמעה מה אמר - היתה אוהבת אותו.
ולכן בדיוק כשיצחק רוצה לברך - אומרת רבקה שצריך לברר -
שני גדיים - שכבר נמצאים, ולא צריך היה לצאת לצוד.
פסח היה - וזהו זמן של הבדלה בין ישראל לעמים.
אהבתי אתכם אמר ה'.
ולא נתתו לגויי הארצות.
לעמך ישראל נתתו באהבה לזרע יעקב אשר בם בחרת.
שבת - אם היא יום כזה נפלא של יום משפחה. או כמו שמישהו אמר שזהו 'סטרט-אפ' של העם היהודי.
אז תמכור אותו גם לגויים? לא! שייך רק לעם ישראל, שבחר בנו ה'.
על ויכוח על הבורות - מביא הרמב'ן מדרש ששלושת הבורות כנגד בתי המקדש.
מהר'ל מ'ב - שני מקדשים ראשונים כנגד אברהם ויצחק ונחרבו, אך שלישי כנגד יעקב, שייבנה באהבה עצמית שלא תלויה בדבר, ולא ייחרב.
וירח את ריח בגדיו ויברכהו - ולא בשביל האוכל.. ואפילו אם ריח עיזים - ריח גם עדן - ואפילו ריח בוגדיו - אהבתי אתכם אמר ה' - כי אהבה שאינה תלויה בדבר - אהבת אמת.
כמים הפנים לפנים - נחזיר לה' אהבה שאינה תלויה בדבר. אדם לומד את כל התורה, גם אם לא 'מתחבר' או מבין איך עוזרת לו בחיים.
באורות התורה כותב הרב שכל המצוות הן מצווה אחת.
שלא על מנת לקבל פרס.
אוהבים את התורה ואת המצוות ואת דבר ה' ואת ארץ הקודש - את כוליותם, ללא תלות בדבר.
תתן אמת ליעקב - יעקב היה גדול השקדנים. לא היתה כאהבת התורה שלו.
כי יעקב בחר לו י'ה..ונחלתו לא יעזוב.
אמת נבחנת לטווח ארוך.
א-מ-ת - בירושלמי - לטווח ארוך...
גם מי שהביא ציד עושה הרבה מעשים - נגמר מתישהו. גם עשיו. גם היוונים... לא הביאו יוון מאז סוף הציד שלהם בשורה לעולם, או לא קיבלו פרס נובל לאחרונה.
הרב קשתיאל שאל את התלמידים כמה נערים בעולם לומדים אריסטו? אך כמה לומדים תורה...
חודש כסליו הבא עלינו לטובה יגלה הקב'ה עלינו כל אהבתו וכל הברכות שיחולו עלינו.
ובעזרת ה' נגדיל עוד את אור האהבה העצמית כלפי כל התורה, כל ארץ ישראל וכל המצוות.
שבת שלום וחודש טוב.
השיעור עוסק בקשר בין יצחק אבינו לתפילת מנחה, ומסביר כי תפילה זו מבטאת "יראת שמים" עמוקה – היכולת לעצור את מרוץ החיים באמצע היום ולהתבטל בפני רצון ה'. יצחק הוא הדמות המייצגת יראה זו, שעוצמתה הייתה כה רבה עד שהשפיעה על הסובבים אותו לחזור בתשובה ולהתמלא יראה בעצמם.
הרחבה והסבר
יצחק ותיקון תפילת מנחה: יצחק אבינו הוא זה שתיקן את תפילת מנחה, כפי שנלמד מהפסוק "ויצא יצחק לשוח בשדה" [00:37]. השדה מרמז גם על מקום המקדש.
הקושי והמעלה בתפילת מנחה: תפילת מנחה דורשת יראת שמים גדולה יותר משחרית וערבית, מכיוון שהיא מתקיימת באמצע היום, כשאדם שקוע בעסקיו ובסידוריו. היכולת לעצור את הכל ולהתבטל בפני ה' ("מנחה" מלשון הכנעה ושיעבוד למלך) היא ביטוי עליון ליראה [01:43], [07:29].
ההשפעה המגנטית של יצחק: יראת השמים של יצחק הייתה כה עוצמתית שהיא הקרינה החוצה:
רבקה: כשרבקה ראתה את יצחק, היא "צנחה מעל הגמל" מרוב יראה ומיד כיסתה את פניה, בדומה למשה רבינו שהסתיר פניו מול הסנה [03:16].
הגר וישמעאל: יצחק הצליח להחזיר בתשובה את הגר (קטורה) ואף את ישמעאל, שנתן ליצחק להוביל בהלוויית אברהם מתוך יראה וכבוד אליו [04:41], [05:19].
עשו: יצחק האמין בכוחו להחזיר אפילו את עשו בתשובה [05:36].
סגולת זמן המנחה: אליהו הנביא נענה דווקא בתפילת המנחה, כי זהו זמן שמסוגל לעורר יראה ותשובה [06:30].
סיפור המחשה: הרב מספר סיפור על בעל חנות בתלפיות שהתבקש להצטרף למניין מנחה באמצע יום עמוס. הוא הופתע לגלות אנשי עסקים אחרים מתפללים בנחת ובמתינות ("יישוב הדעת") באמצע היום, והבין שהתפילה אינה הפרעה לחיים, אלא הכנסת הקב"ה לתוך מציאות החיים [09:31].
סיכום הברכה: הברכה השורה בביתו של יצחק ובזרעו נובעת מאותה יראת שמים, והגאולה העתידית תלויה בכוחו של יצחק להחזיר את העם בתשובה [12:22].
השיעור עוסק בכוחה של ה"שבועה" כמוטיב מרכזי בפרשה ובחיינו. הרב מסביר שהשבועה היא כלי שנותן תוקף, ודאות ויציבות למציאות מעורפלת, וכמו שהשבת ("שבע") מייצרת ודאות בשבוע, כך השבועה מכניסה את הנוכחות האלוהית והנצחית לתוך חיי המעשה, העסקים וההיסטוריה של עם ישראל.
הרחבה והסבר
השבועה בפרשת חיי שרה: הפרשה נפתחת ומסתיימת סביב שבועות. אליעזר עבד אברהם יוצא למשימתו רק מכוח שבועה חמורה [00:31], והיא הכוח המניע שמוביל למציאת רבקה. גם אברהם נשבע לאבימלך, והפרשה מלמדת הלכות שבועה (כמו נקיטת חפץ) [01:48].
הקשר בין "שבועה" ל"שבע" ול"שבת": יש קשר לשוני ומהותי בין המילים. שבעת ימי השבוע מייצגים את הטבע והחוקיות. העולם הזה ("ששת ימי המעשה") מלא בספקות וערפל (כמו "מודה במקצת" שחייב שבועה). השבת (יום השביעי) היא ה"שבועה" של השבוע – היא מביאה ודאות, עדות ואמונה לתוך המציאות המעורפלת [23:10].
השבועה כיוצרת מציאות:
יציבות היסטורית: השבועה מאפשרת לאדם לצאת מגבולות הזמן וליצור מחויבות לדורות. עם ישראל שרד את הגלות בזכות שבועת אמונים ("אם אשכחך ירושלים") [11:52] ובזכות השבועה שיוסף השביע את אחיו להעלות את עצמותיו.
כוח הדיבור: גם דיבור החלטי, גם אם לא נאמרה המילה "שבועה", נחשב כמחייב ורציני [16:26]. כאשר אדם מדבר בביטחון ("כן", "בטח"), הוא יוצר תשתית שאחרים בונים עליה, ולכן יש לזה תוקף של שבועה.
בבית הדין: השבועה נועדה לברר את האמת במקום שבו אין ראיות, ולהוציא את האדם ממצב של ספק ("מודה במקצת") [20:20].
הכנסת הקב"ה לחיים: כשנשבעים או מתחייבים (אפילו בכתיבת "בס"ד"), מכניסים את שם ה' לתוך עסקי הממון והחול, ובכך מרימים אותם [26:17].
השבועה והגאולה: אנו מזכירים לקב"ה בתפילות את שבועתו לאבות ולדוד המלך. הקב"ה כביכול "כבל" את עצמו בשבועה לגאול את ישראל ולבנות את ירושלים, ולכן הגאולה היא ודאית ואינה תלויה בבחירה, אלא היא חוק טבע מחייב מכוח השבועה האלוהית [43:01].
דוגמאות אקטואליות:
(סוכם באמצעות בינה מלאכותית:)
כיבוד הורים אינו רק מידה בין-אישית, אלא בסיס ערכי-קוסמי: מתוך כיבוד ההורים נבנית ההמשכיות של עם ישראל, נחשפת צלם-אלוקים בגויים, ומתעצבת אחריות לדור הבא.
כיבוד הורים כיסוד ערכי
– הרב קשתיאל מדגיש שכיבוד ההורים הוא “שורש החיים” – כלומר, לא תחילתו של ערך נפרד, אלא יסוד שעליו נשען כל המבנה החברתי-רוחני.
– הוא מקשר בין מצווה זו ובין המשכיות העם והקשר עם ה’ – בכך שהאדם המביא כבוד להוריו פועל גם בידיעת תפקידו כחלק משרשרת.
– כלומר: לא מדובר רק ב"עשה" חיצוני אלא ב"עומק" – חיבור לערכים, אחריות, לשרשרת ההיסטורית-רוחנית.
כיבוד הורים בפרשת נח – הקשר לאדם מול האנושות
– מתוך פרשת נח (ואולי בהקשר גוי־עולמי), השיעור מדגיש: כאשר אדם מכבד את הוריו – הוא מכיר במקורותיו, בתבנית העליונה שממנה בא, ובכך גם מעמיק את הקשר עם האחרים סביבו.
– הוא מדגיש שדרך כיבוד הורים מופיעה “נגיעה” בחזון האוניברסלי: היכולת לחבר בין הייחודי של עם ישראל לבין כלל האנושות.
– המקצועי: הענקת כבוד למקורות מאפשרת יצירת “קו חולשה” שממנו יוצאת השפעה, מודל ומופת.
יישום מעשי – מה נדרש מאיתנו
– התאמה בין הפנים והחוץ: לא די בהקפדה טכנית של כיבוד – צריך לראות את משמעותו בעבודת-הנפש.
– עמידה באתגר: לבחון האם בכבוד ההורים אני רק “מטפל בחובה” או באמת מבין את רוח העניין – את הקשר הערכי-רוחני שמאחוריו.
– חשיבה על ההשפעה: איך הכבוד שאני נותן להורי משפיע על התנהלותי בקבוצה, בארגון, בחברה – כי אם הכיבוד הוא שורש, אז הענפים – היחסים, ההנהגה, ההשפעה שלי – תלויים בו.
שאלות ביקורתיות והזדמנויות לחשיבה
– עד כמה בכיבוד ההורים אני באמת מזדהה עם השרשרת המוסרית אליה אני משתייך, ולא רק פועל מתוך הרגל או חובה?
– האם אני מנצל את כיבוד ההורים כמעשה “נסתר” שיש בו גם השפעה חיצונית (כגון כבוד חברתי) או כהכרה מהותית?
– איך אני מעביר את המודל הזה לדור הבא – לעובדים שאני מייעץ להם (בהקשר שלך, Itay, בתחום הייעוץ האסטרטגי והטמעה דיגיטלית) – כך שהכיבוד יהיה לא רק אישי אלא מערכתי.
הסבר מפורט
תמצית עיקרית
במהלך השיעור הרב חוקר את הקשר הרעיוני וההלכתי בין חטא העגל ובין בניית המשכן, והמשמעות של “סוכה” כמשכנו של ה׳ – כיצד היא מהווה כפרה, כיסוי והרמוניה בין הגשמי והרוחני.
נקודות מרכזיות
חטא העגל כמשבר קיומי
העגל מייצג קריסה רוחנית, עיוות קיום של עם מול ה׳
לאחר החטא – החובה להקים מערך מקודש (משכן) כתיקון לאובדן ההווה הרוחני
תפקיד המשכן – כפרה וכיסוי
המשכן – “סוכת ה׳” – כמקום שמכסה את האור האלוקי, שמירת קשר בין השכינה לעם
הכיסוי חשוב: אם נחשפה מלאכתו של ה׳ במלוא הדרה – קשה לנו לעמוד בזה כבני אדם
הסתרת האור – הישירה מול הצטנעות
יש אור גדול שאינו מתאים להופעה ישירה לעולם האנושי
המשכן כמתווך: מאפשר חוויה של קדושה מבלי לקרוע את גבולות ההבנה האנושית
סוכה כסמל וזיכרון
הזכר לסוכה כמשכן נייד – מי שמבקש לחוות את נוכחות ה׳ תמיד בזמנינו
הסוכה גם מזכירה את התקופה ההיסטורית והקשר העם־שכינה
גישה בין־תחומית – הלכה, קבלה, מוסר
הרב משלב פרשנות מקראית, מדרשית וגם קבלית כדי לבאר את הדקויות
מוסר השיעור: לא לשאוף לראות הכל במלואו, אלא לקבל חסד אלוקי במתווה של כיסוי ושמירה
הרב קשתיאל לפרשת האזינו וחג סוכות תשפ'ו:
פרשת האזינו - הנושא המרכזי שלה הוא השגחת ה' על עם ישראל.
אין בה הלכות או דינים. גם לא חיזוק על נושא מסוים של מוסר. אלא השגחת ה' לאורך כל הדורות. לא תשכח מפי זרעו כל הימים.
כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו. ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו ילל ישימון יסובבנהו יבוננהו - רש'י: סיבבם בעננים, בתורה ובבינה. שם נתן לנו הכול.
בזכות ענני הכבוד קיבלנו את התורה.
לא רק ששמרו עלינו מפגיעות חיצוניות, אלא גם היו מלאים בשכינה ועזרו לנו לקבל את התורה.
חג סוכות זכר לאותם עננים.
מי שנמצא בסוכה - עוזרת לנו להכניס ללב את התורה.
התורה חודרת לתוך הנפש.
הרמב'ן בסוף שמות: ענני הר סיני ירדו ונכנסו לאוהלי ישראל.
העננים לוקחים את התורה, הדיבור, המילים לתוך החיים.
כמו שיש ערפילים שיורדים, של לחות, שלאט לאט נספגים בכל מקום.
עוד ברמב'ן שם: גם האבות היו עם עננים.
הם חיו את התורה, לא הלכו עם ספר.
חדור בנשמתם.
כל האבות - היו עננים על האוהל שלהם. כמו האוהל של שרה.
התורה שרתה בלב האבות.
סגולת הסוכה - שהתורה חודרת בתוך החיים שלנו, ע'י העננים.
בחג מתן תורה קיבלנו את התורה ובסוכות נכנסת לתוכנו.
אנחנו מזמינים את האבות לסוכה. כדי שהתורה תהיה חלק מהחיים שלנו.
וזאת ברכה רק לעם ישראל - ואין עימו אל נכר.
גוי יכול ללמוד תורה אבל לא תחדור לחייו.
בזה מבדילים העננים בין ישראל לעמים.
אומות העולם לא מצליחים לדבוק בתורה. לכן לא מצליחים הגויים לקיים מצוות סוכה, כמסופר בתחילת מסכת עבודה זרה.
כמו שמגדלים צמח - זאת מעטפת שלמה של מה שגדל בתוכנו.
ואנו מודים לקב'ה על השראה זו שרק בתוכנו.
בזכות שכינה זו אנו בטוחים שה' יגן על עם ישראל לנצח נצחים.
כמו שאומרים בסוף השירה:
ואין אלוקים עמדי. מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל.
כשיבוא הקב'ה לגאול את ישראל אין מי שיפריע לו.
ה' ילמד זכות על ישראל.
לעתיד לבוא: הרנינו גויים עמו.
רש'י: אומות העולם ישבחו את ישראל שלא עזבו ישראל את ה' למרות כל התלאות.
הקב'ה יפייס את ישראל ואת ארץ ישראל.
וכיפר אדמתו עמו - לשון פיוס.
רש'י: כשעם ישראל מתנחמים - מתנחמת ארץ ישראל.
במה? כשיאספו כל ישראל לפה.
חג האסיף.
יחזרו כל הבנים לכאן.
שירת ההשגחה, הסיעתא דשמיא המיוחדת במינה.
מעלה מיוחדת ללמוד תורה בסוכה. לא רק לאכול ולשתות.
לדבר בה דברי תורה ולשיר בה.
יושבים ללמוד דווקא בסוכה.
כשהרב מן ההר היה מגיע לסוכות באלון שבות היה מגיע למניין המוקדם. היה מוציא את כולם מבית הכנסת להתפלל בסוכה. היה אומר שהשכינה שם ושם צריך להתפלל. וביקש לעשות שם גם את כל השיעורים.
על הרב חרל'פ בירושלים מספרים שלא היה יוצא כמעט בכלל מהסוכה כל החג.
מטרת חג סוכות שנעסוק בתורה בסוכה.
בחוץ לארץ היתה פעם סוכה רק בבית הכנסת, וכיום בארץ בכל מקום, ברוך ה'.
מתוך לימוד התורה בסוכות נזכה לשמחה גדולה בתורה בחג שמחת תורה.
הגויים רואים זאת ומקנאים בנו, ומנסים להילחם בנו. דווקא בשמחת תורה.
אבל כל כלי יוצר עלייך לא יצלח.
אתמול בתל אביב היה כינוס ענק של תפילת נעילה. כאלפיים איש.
כי לא תשכח מפי זרעו.
בסבלנות. בנחת. הארת הארץ והקדושה תקיף אותנו מכל הכיוונים.
שבת שלום.
מהות התשובה איננה רק תיקון מעשים או מניעת טעויות, אלא חתירה אחת ויחידה – לשוב עד ה’, כלומר להגיע עד כיסא כבודו, מתוך רצון טהור להידבק ברצון ה’ בלבד.
סיכום בבולטים:
הפסוק "ושבת עד ה’ אלוקיך" – מלמד שמטרת התשובה איננה טכנית אלא מהותית: לשוב עד ה’.
תרגום יונתן והגמרא ביומא – מפרשים "עד ה’" = עד כיסא הכבוד. כלומר, התשובה מגיעה לדרגת קרבה עליונה ביותר.
ספורנו – מבאר כי בניגוד לשינויים רגילים שאדם עושה בחיים (כלכליים, אסטרטגיים, אישיים), התשובה צריכה להיות ממניע אחד בלבד: רצון ה’. לא מתוך פחד, תועלת או נוחות.
גדולת התשובה – בכך שהיא שונה מכל שינוי אחר: היא מונעת רק מהרצון להידבק בה’ ולעשות את רצונו.
"ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם" – התפילה בראש השנה מבטאת את אותה מגמה: אחדות אמיתית מתוך מניע אחד בלבד – רצון ה’.
כיסא הכבוד – מסמל את מלכות ה’ ורצונו בעולם. החזרה אליו מבטאת קבלת עול מלכות שמיים בלבב שלם.
מנהגי התפילה (כמו קריאת "המלך" בראש השנה) – נועדו לעורר את התודעה הזו: שהתשובה הרצויה היא לא רק תיקון חיצוני אלא מיקוד פנימי מוחלט ברצון ה’.
🔑 מסר מסכם: תשובה אמיתית איננה עוד שינוי או תיקון בחיים, אלא תנועה ייחודית ששורשה ברצון עמוק להמליך את ה’ עלינו, להידבק בו ולפעול אך ורק מתוך כוונה לעשות את רצונו בלב שלם.
התשובה בפה — מה זה ולמה חשובה
התשובה שבפִּה היא אמירת חרטה והכרה בחטא בפומבי או לפחות באופן מילולי — לא רק בלב.
כשהאדם מדבר — הוא מבטא שינוי פנימי ומשקף פתיחות ושקיפות.
בפרשת ניצבים, משה חוזר ומדגיש בפני בני ישראל את המצוות, הברכות והקללות — קריאה להתעוררות, להחלטה מודעת.
התשובה בפה היא כלי מרכזי בהתעוררות הזו: להפנים, להודות ולהתחייב לשינוי.
מחזקת את הקשר האישי עם האל — בכך שהאדם מדבר ומביע חרטה בצורה ברורה.
מאפשרת תיקון עם הזולת — כאשר המילים יוצאות החוצה, יש אפשרות לבקשת מחילה, לשיתוף ולקירוב.
מעניקה מימד מעשי להתשובה — היא מעבר למחשבה, דיבור מחייב פעולה.
יש להיות כן בכוונה, לא רק לומר לשם לומר.
חשוב שהדבר יתלווה בחרטה אמיתית — להביט פנימה ולזהות את השגיאות.
כדאי גם לברר אם פגענו באדם אחר — להתוודות בפניו, לבקש סליחה.
לא די בתשובה בלב; התשובה בפה היא צעד הכרחי שמגשר בין מודעות פנימית לשינוי ממשי.
היא מעין פתיח לפעולה ולדרך חדשה — שיקום רוחני ומוסרי.
הרב קשתיאל לפרשת כי תבוא תשפ'ה:
האלשייך שואל למה דווקא מצוות ביכורים זכתה לכל כך הרבה רושם?
תהלוכה עם חליל, שור קרניו מצופות זהב, יוצאים לפניהם כל אנשי ירושלים, בעלי מלאכה קמים לכבודם. ועוד..
למה שלא נעשה אירוע לכל מניח תפילין?
במסילת ישרים פרק י'ט באמת אומר שמביכורים לומדים כבוד כל מצווה.
ובאלשייך: ביכורים בא לבטא הענווה הגדולה ביותר, היושרה של האדם.
יש לאדם שדה שמעבד אותו, שותל, וכל השנה עובד - ותחושת הבעלות על הקרקע וההצלחה מאוד חזקה.
האדם מרגיש משנה לשנה יותר שזה שלו.
לבוא לומר שכל זה, השדה והפירות הכול שלך, של ה'. ומי אני בכלל. אנחנו היינו עלובים, במצרים. ורק אתה הבאת אותנו אל הארץ ונתת לי הכול.
להשתחוות לפני ה'.
זה אירוע גדול של ענווה, התבטלות, יושר.
עושים מזה אירוע מרכזי שישפיע על כל החיים שלנו.
האדם והאומה צריכים לזכור שהכול מה'.
כולם באים כדי להפנים את זה.
כל מה שיש לנו מאת ה'.
בסוף עשרת ימי תשובה מגיעים לתפילת נעילה, ואומרים שם שלימד ה' אותנו להודות על עושק ידינו.
מסביר הרב סלובייצ'יק שבר'ה אנחנו מפנימים את עניין הראשית, שהכול שלו, והולכים ומתמלאים בעשי'ת בענווה גדולה.
ואז מתחילים לדאוג: אם הכול שלו, אז מה זה עושה אצלנו? אלא למען מטרה!
נגיד קיבל חייל בצבא טרקטור. לוקח את הטרקטור עובד לעצמו.
לא יעלה על הדעת! גזל.
הקב'ה הביא לך שכל בשביל שחשוב מחשבות טובות.
וביום כיפור מתוודה וחוזר בתשובה על שהשתמש בשכל שלא לטובה, וזהו 'עושק ידינו'.
אחרי פרשית ביכורים - -וידוי מעשרות.
בודק אדם את עצמו לפרטים על כל תבואתו ומעשרותיו, ואם עשה כל שצריך לעשות.
ככל שבראש השנה זוכרים שלה' המלוכה, הארץ וכל אשר בה, קולטים שאם לא השתמשנו כראוי זה עושק, ומתוך כך מתוודים.
אותו ביטוי בסוף וידוי מעשרות:
ברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו.
שמעתי בקול ה' אלוקיי עשיתי ככל אשר ציויתני - רש'י: שמחתי ושימחתי. כיוונתי הכול לדברים הנכונים.
אנחנו מקבלים מה' כוחות, זמן.
עוד במסל'ש בפרק ח': אנן שכירי יומא. מקבלים כסף על כל שעת עבודה.
ומי שלא עובד - גוזל זמן.
כשאדם חושב שהזמן שלו - הוא מבזבז את הזמן.
ואברהם זקן בא בימים - בא עם הימים.
הקב'ה מביא לנו את האדמה המשובחת ביותר בעולם, ארץ זבת חלב ודבש.
ובימינו ה' רוצה להביא לנו עוד הרבה אדמות!
חיילים בסוריה לומדים היום תורה.
יש להם אדמות וזמן... ;)
בע'ה כך בכל הארץ נביא ברכה.
השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל ואת האדמה.
כשעם ישראל נמצא באדמתו - מביא ברכה.
כמו שהביאו היהודים ברכה לארץ כשגרו בגוש קטיף, ועתיד להיות כל בכל הארץ!
יש כבר 1000 משפחות שרשומות לגרעין עזה...
שבת שלום ובשורות טובות לכל בית ישראל.
• המילה "כי" חוזרת בכל הפרשה:
• הפרשה עוסקת במקרים נדירים:
• התורה לא מוכנה לנטוש שום מציאות:
• הלכות בכרם הרע:
• חייל מזהה את הפרשה במציאות:
• עמלק מייצג ניתוק וניטוש:
• מסר ישעיהו:
• "אחד" בקריאת שמע:
• אכפתיות מוחלטת: עם ישראל דואג לכל שבוי, חלל, משפחה• כל אחד חשוב: אין דבר קטן מדי או רחוק מדי• השבת הנידחים: תפילה להשיב את הבנים לגבולם, את כל חלקי ארץ ישראל, ואת כל היהודים מכל קצוות הארץ
המסקנה: התורה והעם היהודי מאופיינים ברצון להקיף ולחבר את כל המציאות, מבלי להשאיר דבר נידח או נטוש.
פרשת כי תצא - "אין דבר נידח"המילה "כי" - הכותרת החוזרתמקרי קצה ומצבים חריגיםהעיקרון המרכזי - "אין דבר נידח"דוגמאות מעשיותסיפור רבי חנן פורתהמלחמה נגד עמלקהפטרת השבוע - "הרחיבי מקום אהלך"סיפור הרב חרל"פ והרב זוסמןהמסר הכללי