התניא היומי ליום רביעי, כ״ז כסלו ה׳תשפ״ו (17 בדצמבר 2025). פרק ד' בתניא מתאר את שלושת הלבושים של הנפש האלוקית: מחשבה, דיבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה. לבושים אלו הם כלי הביצוע של כוחות הנפש: כוחות חב"ד (שכל) מתלבשים במחשבה של השגת התורה (בפרד"ס), ואילו המידות (יראה ואהבה) מתלבשות במעשה ובדיבור (תלמוד תורה). האהבה היא השורש לקיום רמ"ח מצוות עשה בשלימות, כי באמצעותן נדבקים ברצון ה', והיראה היא השורש לקיום שס"ה מצוות לא תעשה, כי מונעת חיזוק ה'קליפות'. הרבי מסביר שלבושים אלו, אף שנקראים 'לבוש', הם למעשה נעלהים מהנפש עצמה, וכאשר הנפש מתלבשת בהם, היא מתאחדת עם הקב"ה, שכן התורה והמצוות הן עצם רצונו יתברך.

פרקים ק"כ-קל"ד.

שיעור החומש היומי ליום רביעי, פרשת מקץ. כ״ז כסלו ה׳תשפ״ו (17 בדצמבר 2025). בקטע זה מסופר שלאחר תום שנות השבע ותחילת הרעב, יעקב שולח את עשרת בניו למצרים לשבור אוכל (ללא בנימין, מחשש אסון). כשהם מגיעים, הם משתחווים ליוסף – שליט הארץ וממונה על המכירה – ובכך מגשימים את חלומותיו. יוסף מזהה אותם אך מתנכר, מדבר קשות, ומאשים אותם בריגול. האחים מנסים להוכיח את אמיתותם (כנים), מספרים על שנים עשר האחים, שאחד נעדר והקטן נשאר עם אביהם. יוסף נשבע ב"חיי פרעה" (לפי רש"י, נשבע לשקר) ודורש מהם להביא את האח הקטן כהוכחה, ואף אוסר אותם לשלושה ימים. לאחר מכן, הוא מציע תוכנית מבחן לפיה רק אחד יישאר כלוא, והשאר יחזרו עם התבואה כדי להביא את האח הצעיר, באומרו "את האלוהים אני ירא" – מה שמצביע על חשש מפני שמיים לעומת השבועה המצרית.

התניא היומי ליום שלישי, כ"ו כסלו התשפ"ו ( 16 בדצמבר 2025). סיום פרק ג' בתניא מסכם את התהליך המוליד רגשות (מידות) אמיתיים בנפש: ההתחלה היא בהתבוננות מעמיקה במוח, באמצעות כוחות החכמה (השגת הרעיון הכללי של גדולת ה' – ממלא וסובב כל עלמין) והבינה (הבנת והרחבת הרעיון לפרטיו). התבוננות זו מולידה שתי מידות יסודיות: יראת הרוממות (פחד ה' ובושה מגדולתו) ואהבה עזה (תשוקה וכלות הנפש לאין סוף ברוך הוא). שאר המידות כולן הן ענפים ותולדות של האהבה והיראה. המפתח להפיכת ההבנה השכלית (חכמה ובינה) לרגש ממשי וחי, המכונה "אב" ו"אם" של המידות, הוא כוח הדעת. הדעת הוא לשון התקשרות והתחברות, המקשר את המחשבה בחוזק ובהתמדה לאותה הבנה שכלית, ומונע אותה מלהישאר "דמיונות שוא" בלבד. רק באמצעות הדעת, האדם חש ומרגיש את השכל ומוליד יראה ואהבה אמיתיות, כפי שהוסבר במשל החסידי על האיכר שחש באמת בתוכן המכתב הנוגע לו אישית.

תהילים, כ"ו כסלו, פרק קי"ט: פסוקים צ"ז-קע"ו.

שיעור החומש היומי ליום שלישי, פרשת מקץ. כ״ו כסלו ה׳תשפ״ו (16 בדצמבר 2025). בקטע זה , מסתיימת עלייתו המטאורית של יוסף לגדולה במצרים. לאחר שפתר בהצלחה את חלומות פרעה, פרעה ממנה אותו למשנה למלך על כל ארץ מצרים, ומעניק לו סמכויות מוחלטות (מלבד הכיסא). יוסף, בגיל שלושים, מקבל שם מצרי, צָֽפְנַ֣ת פַּעְנֵ֒חַ, ונושא לאישה את אסנת בת פוטי פרע. הוא יוצא למלאכת איסוף ואגירת התבואה העצומה בשבע שנות השבע, משימה שבה הוא מצליח עד כדי כך שאי אפשר לספור את הכמות. לפני בוא שנות הרעב, נולדים ליוסף שני בנים: מְנַשֶּׁה (שם המבטא את שכחתו את עמלו ובית אביו) ואֶפְרָיִם (המבטא את פריונו בארץ עניו).

תניא, כ"ה כסלו, שנה פשוטה

פרק קי״ט, פסוקים א-צ״ו

שיעור החומש היומי ליום כ״ה כסלו ה׳תשפ״ו (15 בדצמבר 2025),

עוסק בפרשת מקץ, מספר בראשית פרק מ״א, פסוק ט״ו עד פסוק ל״ח.

בקטע זה מתואר מפגשו של יוסף עם פרעה, שבו פרעה מספר את חלומותיו ויוסף מבהיר מיד כי פתרון החלום אינו מחכמתו האישית אלא מאת ה’. יוסף מפרש את שני החלומות כחלום אחד: שבע שנות שובע גדולות שיבואו על מצרים, ואחריהן שבע שנות רעב קשות שישכיחו את השובע. ריבוי החלום מדגיש שהדבר נכון וממהר להתקיים. בהמשך מציע יוסף תכנית מעשית: למנות איש נבון וחכם שיאסוף ויאגור מזון בשנות השובע כדי לקיים את הארץ בשנות הרעב. הפסוקים מדגישים את ענוות יוסף, את חכמתו המעשית, ואת ההכרה של פרעה ועבדיו כי רוח אלוקים בו.

התניא היומי ליום ראשון , כ"ד כסלו ה'תשפ"ו (14 בדצמבר 2025). בקטע זה מבאר אדמו"ר הזקן כי הנפש השנייה שבישראל היא "חלק אלו-ה ממעל ממש", שמקורה נמשך ממחשבתו וחכמתו של הקב"ה (חכמה עילאה), שהיא עצם האלוהות; אף שיש חילוקי מדריגות רבות בנשמות (כמו צדיקים ועמי הארץ), כולן באות משורש אחד, וההבדל נוצר רק עקב ירידתן בתהליך השתלשלות העולמות אבי"ע, בדומה לטיפת מוח האב המהווה את כל חלקי הבן; עם זאת, הנשמות הנחותות נשארות קשורות ומיוחדות לשורשן באמצעות דבקותן בתלמידי חכמים (שהם המוח והראש של הדור), ודבקות זו נחשבת כאילו נדבק בשכינה ממש, כאשר ה"זוהר" העוסק בקידוש בשעת תשמיש מתייחס רק ללבוש הרוחני של הנשמה ולא לעצמה.

פרקים קי"ג-קי"ח

החומש היומי ליום ראשון, פרשת מקץ. כ"ד כסלו ה'תשפ"ו (14 בדצמבר 2025). בקטע זה מתואר כי לאחר שנתיים ימים (מקץ) שבהן שהה יוסף בבית האסורים, פרעה חלם שני חלומות מטרידים: חלום על שבע פרות יפות ובריאות הנאכלות על ידי שבע פרות רעות ודקות בשר העולות מן הנילוס (הנקרא יאור, ומסמל את חשיבותו להשקיית מצרים), וחלום שני על שבע שיבולים בריאות וטובות הנבלעות על ידי שבע שיבולים דקות ושדופות קדים (רוח מזרחית). רוחו של פרעה נפעמה והוא קרא לכל חרטומי מצרים וחכמיה, אך איש לא פתר את החלום באופן שהיה מקובל על פרעה (חכמיו פתרו, אך לא פתרון מניח את הדעת). בעקבות זאת, נזכר שר המשקים בעוון חוסר הכרת הטוב שלו ("אֶת־חֲטָאַי אֲנִי מַזְכִּיר הַיּוֹם"), וסיפר לפרעה על הנער העברי, העבד, שפתר לו ולשר האופים את חלומותיהם בבית הסוהר במדויק. מיד שלח פרעה וקרא ליוסף, שהוצא מן הבור (בית הסוהר) וגילח וחלף שמלותיו לכבוד המלכות, לפני שהובא אל פרעה.

בסיום פרק א' של ליקוטי אמרים -תניא, למוצאי שבת כ"ג כסלו ה'תשפ"ו (13 בדצמבר 2025), מבאר אדמו"ר הזקן כי ההגדרה האמיתית של "צדיק" אינה רק רוב זכויות (כפי שמושאלית לעניין שכר ועונש), אלא מי שהרג את יצר הרע שלו ו"יצר טוב שופטו", ולכן צדיקים הם מועטים; כדי להבין זאת, מסביר כי לכל יהודי יש שתי נפשות: נפש אלוקית, ונפש בהמית המהווה את יצר הרע והיא המקור לכל המידות הרעות הנובעות מארבעת היסודות; עם זאת, בישראל, נפש זו באה מקליפת נוגה (שיש בה טוב ורע) ולכן גם ממנה באות מידות טובות טבעיות, בניגוד לנפשות אומות העולם שהן משאר הקליפות הטמאות שאין בהן טוב כלל.

פרקים ק"ח-קי"ב.

החומש היומי למוצאי שבת, פרשת וישב. כ"ג כסלו ה'תשפ"ו (13 בדצמבר 2025). בקטע זה מתואר כי שר המשקים ושר האופים של פרעה חטאו והושלכו למשמר בבית הסוהר בו שהה יוסף. יוסף משרת אותם, ולאחר ימים הם חולמים חלומות מטרידים. יוסף פותר להם את חלומותיהם: לשר המשקים ניבא שישוב למשרתו תוך שלושה ימים, ולשר האופים ניבא שייתלה למוות תוך שלושה ימים. יוסף ביקש משר המשקים שיזכור אותו ויפעל לשחרורו, והסביר כי נגנב מארץ העברים ולא עשה דבר המצדיק את מאסרו. כעבור שלושה ימים, ביום הולדתו של פרעה, התגשמו הפתרונות: שר המשקים הושב לתפקידו ואילו שר האופים נתלה, אך שר המשקים, שלצורך זה נזקק יוסף להיות אסור שנתיים נוספות כעונש על שבטח בזרוע בשר ודם, שכח את יוסף כליל.

שיעור התניא היומי ליום שישי, כ״ב כסלו ה׳תשפ״ו (12 בדצמבר 2025). פרק א' בתניא פותח בשאלה כיצד ליישב את שבועת הנשמה "הוי בעיניך כרשע" עם הצורך לעבוד את ה' בשמחה, והסתירה ממשנה באבות. כדי לענות על כך, האדמו"ר הזקן מבהיר שיש להגדיר מחדש את המושגים "צדיק" ו"רשע", ובמיוחד את מדרגת "בינוני". הוא דוחה את ההסבר המקובל ש"בינוני" הוא בעל מחצית זכויות ומחצית עוונות, ומוכיח זאת מהדוגמה של רבה שאמר על עצמו שהוא "בינוני" אף על פי שהיה צדיק גדול שלא ביטל תורה.

פרקים ק"ו-ק"ז.

שיעור החומש היומי ליום שישי, פרשת וישב. כ״ב כסלו ה׳תשפ״ו (12 בדצמבר 2025). קטע זה מפרשת וישב מתאר את הניסיון הקשה של יוסף במצרים, כאשר אשת פוטיפר ניסתה לפתותו שוב ושוב. יוסף סירב בתוקף, באומרו שאינו יכול לבגוד באדונו או "לחטוא לאלוקים" (רש"י מציין כי בני נח נצטוו על העריות). לבסוף, היא תפסה אותו בבגדו כשהגיע לעשות מלאכתו (רש"י מביא שתי דעות: מלאכתו ממש או צרכיו עמה), והוא נס החוצה והותיר את בגדו בידה. היא ניצלה את הבגד כדי להעליל עליו, ופוטיפר כעס וזרק את יוסף לבית הסוהר. אולם, אפילו בכלא, ה' היה עם יוסף, והוא מצא חן בעיני שר בית הסוהר, שנתן לו אחריות על כל האסירים, וכל אשר עשה הצליח.

שיעור התניא היומי ליום חמישי, כ״א כסלו ה׳תשפ״ו (11 בדצמבר 2025). חותם המלקט את הקדמתו לספר "לקוטי אמרים" (התניא) בהבהרה כי הספר נכתב במיוחד עבור תלמידיו ומכריו, אלו שגילו לו את תעלומות ליבם בעבודת ה'. הספר מכיל תמצית מכתבי רבותיו הקדושים (הבעש"ט והמגיד ממעזריטש) ומהווה תשובה כוללת לשאלות רבות שעלו בפגישות היחידות, שאין עוד זמן לענות עליהן בפרטות. המלקט מדגיש כי מי שמתקשה בהבנת העצות שבספר, עליו לפנות ל"גדולים" שבעירו, ומבקש מאותם מבינים שלא לשתוק מחמת ענווה, כיוון שיש שכר גדול בהארת עיני הזולת. לסיום, המלקט מטיל איסור וקללה על כל מי שידפיס את הספר מחדש ללא רשותם של המוציאים לאור במשך חמש שנים, וזאת כדי למנוע טעויות וזיופים שהתרבו בהעתקות הראשונות של הקונטרסים.

פרקים ק"ד-ק"ה.